From:
Date: 2018-04-21 16:26 GMT+10:00
Subject: כי תזריע….ואם תחתיה תעמד…וכבס המיטהר….ואחר תטהר
To:
הארה –
השבת בארץ הקודש קוראים פרשה כפולה אחרי מות + קדושים, בחו”ל קוראים את פרשות תזריע + מצורע. האיזון בין שני “העולמות” יהיה בעוד מספר שבועות.
עיונים קודמיםה
תשע”ד – תזריע
בגליון השבועי לעיל, עשיתי חשבון (לא הכי מדוייק, אבל עשוי להיות די מקורב) שכל יום במדבר (ל – 600,000 נשים) היו כין 100 ל1,000 (אלף) לידות. אז איך חמישה שישה כהנים הספיקו לטפל בכמות כזו של קורבנות, ומהיכן היו להם הרבה תורים או בני יונה???? וד”ל
תשע”ד – תזריע
(על: לידת בן/בת,
תשע”ד – מצורע
(על: דם בתנוך האוזן, בהן היד והרגל, צרעת)
בתשע”ה – תזריע + מצורע * – דורש עריכה חדשה)
(על: כי תזריע, טומאה, )
תשע”ו – תזריע
(על” תזריע תחילה, וטמאה…, 33/66 יום, וטהרה, וטמאה, בעור בשרו שאת…)
תשע”ו – מצורע
(על: טומאת אהל, צרעת, )
פרשת תזריע – תשע”ז
(על: קשר בין יולדת למצורע, וטמאה 7 ימים + 33, תשב בדמי טהרה, אדם כי יהיה בעור בשרו…טמא הוא, וישב מחוץ לאהלו)
פסוקים מההפטרה
מפטירים בספר מלכים ב’, מפרק ד’, פסוק מ”ב עד פרק ה’, פסוק י”ט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע. אם הפרשיות מחוברות קוראים את הפטרת פרשת מצורע; אם השבת חלה בפרשת החודש קוראים את ההפטרה המתאימה. על כן, הפטרת תזריע נקראת רק בכ-16.8% מהשנים.
איזו הפטרה קוראים השבוע? -, מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%AA%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A2
מפטירים בספר מלכים ב’, מפרק ד’, פסוק מ”ב עד פרק ה’, פסוק י”ט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע. אם הפרשיות מחוברות קוראים את הפטרת פרשת מצורע; אם השבת חלה בפרשת החודש קוראים את ההפטרה המתאימה. על כן, הפטרת תזריע נקראת רק בכ-16.8% מהשנים.
והשנה
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֚אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֚ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת:
וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֚וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
חידון השבוע
- כמה קורבנות יחיד (לא קורבנות החובה של התמיד היומיומי, שבתות, ראשי חודשים וכו’) רשומים בארבע הפרשות הראשונות בחומש ויקרא? (סתם שאילה רטורית. קצת על זה להלן) בינתיים מומלץ לעיין שוב ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
(ואצטט קמעא)
קורבן יחיד – קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים. מטרת הבאת הקורבן על ידי היחיד היא לכפרת חטא, נדבה והבעת תודה, או כחובה שקבעה התורה על כל אדם במועדים. קורבן פסח, למשל, נחשב כקורבן יחיד[33], אף על פי שהוא מוקרב באופן המוני, מפני שכל קורבן מקורבנות הפסח נרכש על ידי קבוצה נפרדת של אנשים (“חבורה”, ממשפחה אחת או יותר)[34].
קורבן ציבור – קורבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל מחצית השקל לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קורבנות הציבור. לרוב קורבנות הציבור יש זמן קבוע: קורבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלוש הרגלים). לעיתים מביא הציבור גם קורבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל (“פר העלם דבר של ציבור”), או לנדבה ציבורית, הנקראת קיץ המזבח.
הקרבת קורבן ציבור נעשית בדומה לקורבן יחיד, פרט לכך שבקורבן ציבור אין סמיכה על ראש הקורבן, בדרך כלל.
כדי לבטא את הציבוריות של הקורבן, הייתה בבית המקדש נוכחות קבועה של נציגי ציבור שאינם כהנים, ונציגות זו נקראת “מעמדות”. “אנשי מעמד” היו מסייעים לכוהנים בעבודתם, ובזמנם הפנוי נקבעו להם תפילות מיוחדות וקריאה בתורה, כנראה בבית הכנסת שבמקדש.
קורבן חובה וקורבן נדבה
חלוקה זו היא על פי המניע להבאת הקורבן:
קורבן חובה הוא קורבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קורבנות מסוימים בשלוש הרגלים, או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או היטהרות מטומאה חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על קורבן התמיד ומוספי המועדים, ולעיתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור (“פר העלם דבר של ציבור”).
קורבן נדבה הוא קורבן שהאדם מביא מיוזמתו, כגון להבעת תודה לה’ על חסדיו עמו. יש גם קורבנות ציבור הבאים בנדבה, כאשר מסיבות שונות יש כסף שיועד לקניית קורבנות ואין מה לעשות בו[ח]. במקרה זה אוצר המקדש רוכש קורבנות עולה כנדבה ציבורית, והם נקראים “קיץ המזבח”[ט].
- למה נסמכה פרשת מצורע לפרשת תזריע?
- מה ההבדל בין איש מצורע לאישה מצורעת?
הקדמה כללית
ספר תורת כהנים = חומש ויקרא, עוסק בחלקו הראשון ברשימת קורבנות שיש על יחיד/ה להקריב במקרה של אירוע שאקרא לו “שלילי”,משהו כמו חטא, או מחלה כמו צרעת שנרפאת, או להבדיל אישה שילדה בן או בת. ויש לתמוה, האם לידה ו חטא?. כן, פרשתות ויקרא + צו מצוות (פעמיים) על החיוב להקריב קורבן מסוג זה או אחר בהתאם לחטא שהיחיד/ה או ציבור חטאו. הפרשה השלישית בחומש – פרשת שמיני בחלקה, מתארת הקרבת קורבנות חד-פעמית , בטקס להקדשת אהרן הכהן הגדול ובניו.
ואז הפרשה קופצת נושא ומפרטת ציוויים קולינאריים, איזה בשר כשר לאילה ואיזה בשר אסור באכילה, וממשיכה בפירוט דיני טומאה וטהרה. לאחר (שפחות או יותר) היגדרו המושגים טמא וטהור, מגיעה פרשת תזריע ופרשת מצורע שמגדירות עוד שני אירועים טבעיים שגורמות לזה/זו שעובר/ת אותם להיות טמאים. האחד = אישה יולדת והשני= מצורע (כתוב בלשון זכר אבל יש להניח שהמדובר גם באישה מצורעת.
נשים יולדות יש למכביר וניתן לומר “כן תרבינה (תרתי משמע, מלשון הרבה ומלשון רבייה) א/נשים מצורעים היו כנראה לא מעט ויש לומר כן ימעטו, ואכן מקרי צרעת חושבני נדירים.
באמצע נכנס לו הנזיר (יש לבדוק – האם היו גם נזירות???) שכנראה אםמ ישהו מחליט להיות נזיר זמנית, ונגמרת לו תקופת נזירותו, הרי שהוא חטא” במשהו ועליו להקריב קורבן. כך שיש להניח שידי הכהנים, הן במשכן במדבר (אם באמת הקריבו) ואם בימי בית ראשון ובימי בית שני, תקופה של כאלף (1,000) שנה, – היו מלאות עבודה בבדיקת הקורבנות, בשחיטתן וכו’.
מסקנה מס’ 1 – הכהנים היו שוחטים טובים,
מסקנה מס’ 2 – הכהנים כנראה היו בריאי בשר.
פסוקי השבוע – פרשת תזריע + מצורע
וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה
וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר
וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר
וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר
ערב שבת שלום
פתיחה
חלפה שנה חלפו שנים רבות ואנחנו הגברים ואולי גם הנשים, כולנ מתחילים שוב קוראים או שומעים את הפסוקים החל מ “אישה כי תזריע” ולפחות חלק מאיתנו משתומם, למה האישה היולדת חייבת להקריב קורבן עם רגשות אשמה על היותה טמאה וכו’ כנ”ל גם לאחר היותה נידה? למה לו לתאר את הקרבת הקורבן כקורבן שבא מתוך שמחה על הולדת הבן או הבת? לידה היא שמחה ולא עצב.
לרענון = פרשת תזריע
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%AA%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A2
נושאים בפרשה
דיני טומאת יולדת וקורבן יולדת.= אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה… וְטָֽמְאָה֙
דיני נגעי צרעת בעור האדם: שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה…= נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם… וְאִם-פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ
דיני צרעת בשער הראש והזקן (“נתק”).= וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-הַנֶּ֨גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ … אִישׁ-צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣֥א ה֖וּא
דיני המצורע והמגבלות החלות עליו. – בְּגָדָ֞יו יִֽהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִֽהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל-שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א | טָמֵ֖א יִקְרָֽא
דיני צרעת הבגד. = וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק | א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩… צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא
דנתי כבר בעבר על צירוף נגע הצרעת בסמיאות ל”אישה כי תזריע”. הסבר חופשי לסמיכות זו ניתן ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/05_tazria/tazria.html
…. השאילה שנשאת מה למחלות עור מזהמות כמו צרעת, בהרת, שאת… פצעים מפרישים – זוב מבשרו, ולתהליכים ביולוגיים טבעיים, שאין בהם מחלה או
זיהום? כמו לידה של בן או בת )על פי ההלכה “הטומאה” בלידת בת היא כפולה ומכופלת מזו שבלידת בן, שכן על “טומאתה” של האם מתווספת גם “טומאתה” של
תינוקת שאך זה נולדה(, וסת כתהליך ביולוגי מחזורי טבעי של האישה, או זרעו של גבר, כשהוא נפלט לחללו של עולם במקום לחללה של אישה? המשותף לנושאים השונים
והבלתי-מתקשרים הללו הוא פחד שהיה קיים בימי קדם מדברים לא ידועים ולא מובנים, ושאין לו עוד הצדקה בימינו אנו. הפחד מתורגם למהות שיש לה משמעות
מיסטית – ה”טומאה”, ככתוב בפרשה )י”ד / 57-54(: זאת התורה לכל נגע צרעת ולנתק; ולצרעת הבגד ולבית; ולשאת ולספחת ולבהרת; להרות ביום הטמא וביום הטהר זאת
תורת הצרעת. הפרשה שלפנינו מתייחסת, אפוא, לתורת ה”טומאה” ודרכי ה”היטהרות” ממנה….
בלי קשר לדיון הפילוסופי-דתי לגבי המושגים “קדושה” ו”טומאה”, מציב בפנינו ספר ויקרא בעיה שכבר בזמנם של המפרשים הובן שהיא כרוכה בחוסר-ידע, או בבורות של
ממש. שכן כבר לפני שנים רבות הבין האדם, שיש הבדל עקרוני בין מחלות שהן סטייה מן הטבעי, הבריא והנורמלי, לבין תהליכים פיסיולוגיים טבעיים, בריאים ונורמליים,
ולעובדה שכולם קשורים בגוף האדם אין שום משמעות מעשית. ה”טומאה” היא ההסבר האינסטינקטיבי והקל של חסר-הידע לכל מכה ומצוקה הנוחתת עליו, או
שמפניה הוא מתיירא. ה”היטהרות” מן ה”טומאה” היא כלי בו השתמשו מנהיגי הדתות מאז ומעולם לשלוט באמצעותו בחסרי-הידע. חשיבה כזאת אודות ה”טומאה”
וה”היטהרות” ממנה היא נחלת רבים גם בימינו, אלא שבאותם זמנים היה זה, אכן, חוסר ידע. היום זו בורות. היכן ומתי אם לא בישראל של שנות השמונים נאלצו בוני בית
מלון בטבריה, או סוללי רחוב קיבוץ גלויות בתל-אביב, להגביה את המבנים מעל מירווח אוורירי, שיאפשר ל”רוחות הטומאה” השוכנות במעבה האדמה למצוא דרכן החוצה?
פרופ’ יחזקאל קויפמן בספרו )שם( מנסה, אמנם, לשוות לאמונה זו איצטלה חיובית בחינת “נימוסי חיטוי”, שכביכול אינם כרוכים בפעולה דמונית כלשהי. ואולם, עצם
הנכונות לקבל את המושג “טומאה” כביטוי לכוח נעלם ממקור עליון מקנה לה ולמנווטים אותה עמדת כוח על המוני הבורים, המאמינים ש”היטהרות” תושיע אותם
מפגיעתה הרעה של אותה “טומאה”.(ע”כ. מומלץ לעיון)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- קורבן היולדת – וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את..
אישה שילדה בן או בת, נעשית טמאה, 40 ימים לבן, או 80 ימים לבת, ואחרי זה היא חייבת להביא קורבן – כבש או אן אין אין לה תור או בן יונה. מהו הקורבן
? מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA
.. קורבן יולדת הוא קורבן שהובא על ידי יולדת לבית המקדש, בזמן שהיה קיים. קורבן היולדת מאפשר לאשה לאכול בשר קורבן, או להיכנס אל בית המקדש, דברים שאסורים לה משעה שילדה. קורבן היולדת מובא 40 יום לאחר לידת בן, ו-80 יום לאחר לידת בת. הקורבן מתחלק לשני חלקים – עולה וחטאת. לקורבן העולה מביאה האשה כבש בן שנה, ואם היא ענייה, היא מביאה תור אובן יונה. לקורבן החטאת מביאה האישה תור או בן יונה, בין ענייה ובין עשירה.(ע”כ
כלומר במקום מה שנהוג היום לתת ליולדת “ענק לידה היה בזמנו עונש ליולדת לתת “מענק לכהן”. למה? תשובה לזה ניתנת לשאילה בקושור לעיל—
על קורבן החטאת שמביאה היולדת ישנה שאלה מפורסמת. וכי מה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן הבא בדרך כלל על חטא?
לשאלה זו הוצעו תשובות שונות. התלמוד הבבלי במסכת נדה, דף ל”א, עמוד ב’ מבאר: “שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן”. מיד מגיעה העמדה האחרת:
“מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי איתויי”.
לפי המדרש, קורבן החטאת בא לסמל את גדלות האל, ולעומתו את קטנות האדם, הבאה לידי ביטוי בלידה.[1]
הרד”צ הופמן מסביר כי את קורבן החטאת מביאים כל אלה שהיו מרוחקים בבית המקדש, ובכללם היולדת.
והסברים נוספים מובאים ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tazria/var.html
המפרשים מתקשים: מדוע היולדת טמאה ומדוע היא צריכה כפרה, מה חטא חטאה?
עניין הטומאה – אפשר שהוא תלוי בדמים שמלווים את תהליך הלידה, וכפשט הפסוק “וטהרה ממקור דמיה”.
אברבנאל בפירושו על אתר כותב:
שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש ה’ קורבן עולה כדי לידבק ב(ע”כ)יוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה.
……
ב . הכלי יקר דורש: “כפרה זו היא על עוון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר אם כן למה זה אנכי הרה עמל ויסורין”.
ג. הרמב”ן אומר, על דרך הפשט, כי כפרה כאן אין מובנה כפרה על חטא, אלא “כופר נפשה לפני ה’ שתטהר ממקור דמיה, כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס”.
ד. דעת זקנים מבעלי התוספות מפרש אף הוא כפרה זו במובן של ניקיון, ולא של כפרת חטא.
ה. הספורנו כותב: “כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקודשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש”. אם כן הקרבן בא להכשיר אותה למקדש וקודשיו.
ו. יש מי שאומר שטומאתה קשורה ב”מוות”: היולדת הביאה חיים לעולם, אולם תוך כדי כך היא מאבדת משהו. בשעת ההריון היא מעניקה חיים, הוולד תלוי בה ואין לו חיים בלעדיה. במצב זה היא בשיא הנתינה, אך עם הלידה חל ניתוק; הוולד עוזב אותה ומפתח חיים עצמיים. החיים הם של הרך הנולד, אך מבחינתה יש כביכול ממד של מוות, ותהליך זה דורש היטהרות וכפרה.
עד כאן באשר למשמעות הקרבן שצריכה היולדת להביא. אך את הקשר הזה שבין חיים ומוות ניתן להרחיב לגבי הוולד עצמו. כל אדם נוצר מתפתח וחי עד ליום מותו. החיים ניתנים לו במתנה כדי שיקיים את ייעודו. חז”ל אומרים על הפסוק “ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך” “שתהיה יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם” (דב’ כח:ו ורש”י שם ע”פ הגמ’ בב”מ קז, א). זהו המינימום, אך נדרש מן האדם לא רק שלא לקלקל, אלא גם לבנות ולתקן. מנקודת מבט זו כל רגע שאינו מנוצל לבנייה ולתיקון הוא בזבוז זמן, מעוות שאינו יכול לתקון. ואכן בלשון העם אומרים: “להרוג את הזמן”, אך בעצם זמן הוא חיים. (ע”כ)
ועוד, מתוך
https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/13439
לרבנו בחיי (יב, ז) פירוש חדש באשר לקרבן החטאת, וכה דבריו:
ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן: נדה, וחלה, והדלקת הנר. ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואח”כ במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת: “אחד לעולה ואחד לחטאת”, כנגד חטא המחשב וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן.
לדבריו, קרבן החטאת בא כתיקון לחטא אדם הראשון וחווה בהקשר המיני. לולי חטאם הקדמון, המעשה המיני היה פעולה טבעית שאיננה מלווה בחשק ובתאווה. העובדה שהלידה של כל אישה מאז חטא אדם הראשון נעוצה במעשה מיני שיש בו חשק ותאווה, גורמת לה להביא על כך קרבן חטאת, שיש בו תיקון לא רק למעשה הספציפי שלה, שכן הוא טבוע בה מהיותה בתה של חווה, אלא לחטא הקדמון בעצמו.
הרעיון של רבנו בחיי מתאים לשיטת בעלי הקבלה שזיהו בחטא אדם הראשון אם כל חטאת, וממילא הפעילות הדתית של הדורות שלאחר אדם וחווה ועד ימינו, מטרתה להביא את החטא הראשוני לידי תיקון גמור. וכפי שכתב גם ריקאנטי בפירושו, הידוע על דרך הקבלה: “לפי האמת נראה לי סוד הענין על חטא נחש הקדמוני”.
לרש”ר הירש פירוש מחודש עוד יותר לקרבן החטאת של היולדת. את משמעות הקרבן הוא מבין על רקע התהליך שעוברת האישה בעת לידתה:
“זרע” – הוראתו הראשונה היא לזרע הצמח, ומכאן “עשב מזריע”. “הזריע זרע” מציין את פעילות הצמח – היוצר את הזרע לצורך קיום המין. לשון “זרע” שהועברה לאדם היא הביטוי הרגיל לצאצאים, המקיימים את מין האדם. לשון “תזריע” מצויה עוד רק בבראשית א, יא – יב; היא מציינת שם את פעילות הצמח לצורך קיום המין, ואילו כאן היא מציינת את פעילות האם ליצירת זרע האדם; פעילות זו נתפסת אפוא בבחינה הגופנית גרידא של התהליך הפיזיולוגי. ונמצא, שעצם הביטוי הזה מבטא את משמעות הטומאה הנידונה כאן. המעשה הנעלה והאציל – שכל עתיד מין האדם תלוי בו, וכל יצירת הנשיות תמצא בו את תכליתה – הוא מעשה האם לצורך האדם המתהווה; אך אין זה אלא מעשה גופני גרידא. האדם נוצר, גדל ומתהווה כדרכו של צמח. והמושג הנהדר של האם, ש”נכמרו רחמיה על בנה” – מזכיר גם את התהליך הגופני גרידא של התהוותו בחוסר חירות (“אֵם” =”אם” – עי’ פי’ בראשית ג, כ). משום כך חירותו המוסרית של האדם שנתהווה חייבת לבוא על ביטויה דווקא כאן. כי הנה האם נכנעה זה עתה – מתוך סבילות וייסורים – לכוח הפיזי של חוקי הטבע; וזאת – בעיצומו של התהליך הנעלה, שהוא תמצית כל ייעודה עלי אדמות. משום כך עליה לרענן עתה את תודעת ייעודה המוסרי; רק מִשְתַּם הרושם החושני הזה, תחזור אל המקדש מתוך נדר של קרבן; בחירות מוסרית תקיים את ייעודה כאשה וכאם – על כל שעותיו הקשות, רבות הייסורין:
רש”ר הירש רואה אפוא את משמעות קרבן החטאת כהצהרת כוונות מחודשת של האישה לשוב ולעסוק בייעודה המוסרי, אחרי שבעל כרחה בעת לידתה הייתה נתונה לחוקי הטבע המייסרים. כדי לוודא שהאישה אכן אינה שוקעת בעיסוק בחומר ובצדדים הפיזיים של הקיום בלבד, היא נדרשת לקרבן חטאת. למעשה, לשיטתו של רש”ר הירש החטאת אינו בא בעקבות חטא של האישה. החטא המדובר איננו אלא עיסוק חומרי-פיזי שכשלעצמו הוא מחויב המציאות. החטאת הוא ביטוי לכוונתה של האישה להגביה ולהתרומם מעל הפיזי לעבר המוסרי-רוחני.
פירוש מחודש לחלוטין לקרבן החטאת של היולדת מצוי בדברי ה”שם משמואל” (לשנת תרע”ד):
ענין טומאת היולדת. כ”ק זקיני האדומו”ר הגדול זצללה”ה מקאצק הקשה הלוא מפתח של חי’ הוא ביד הקדוש ברוך הוא, והיתכן שתימשך מזה טומאה, ותירץ שהטומאה באה אח”כ, עכ”ד. וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה פירש דבריו שהוא כעין טעם זוה”ק בטומאת מת מפני שכחות הטומאה משתוקקין לדבוק במקום שהיתה בו קדושה, וה”נ מפני זה גופא שהי’ שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי’ שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח”כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה, עכ”ד.
בשונה מן הפירושים שזיהו חטא מסוים של האישה במהלך לידתה או חטא בעצם המעשה המיני, או חטא בעצם העיסוק בגשמיות נעדרת הרוח הכרוך בלידה, טוען השם משמואל בעקבות האדמו”ר מקוצק ובעקבות חז”ל שמפתח חיה ביד הקב”ה, או כפי שיש דורשים שלידה היא נוטריקון ליד-ה’. העובדה שישנה נוכחות אלוקית בלעדית בשעת הלידה מעידה על החוויה הרוחנית הגדולה שיש בה. לא חטא, ואף לא פחיתות גופנית, אלא התגלות אלוקית של ממש יש בלידה, ובשל כך עולה ביתר שאת השאלה כיצד נוצרת טומאה מהתרחשות גבוהה זו?
השם משמואל משיב בשם אביו בעל ה”אבני נזר”, שהטומאה אינה חלק אינטגרלי מהמעמד הרוחני הגבוה של הלידה, אלא תוצאה המשתלשלת ממנה לאחר מכן. לאור העובדה שכוחות הטומאה מבקשים לדבוק בקדושה, מסביר השם משמואל שהטומאה נוצרת לאחר הסתלקות הקדושה ששרתה על האישה בלידה.(ע”כ. סוף סוף נחה דעתי, מגיע לה שתביא קורבן)
- צרעת = = אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת
החלק השני בפרשה פרק יג ממשיך מייד לאחר תיוויי היולדת. היולדת “חייבת לכפר על תהליך הלידה ואל זה מתלווים ציוויי נגע הצרעת. פרטי פרים שרובם אינם ברורים לי וגם אין לי את הרצון ללמוד ולהבין את הנושא. אולי מפני שזה נושא מאוס. מילא – אבל מה זה הנגע הצרעת?
מסתבר מחז”לינו שאין זה מחלה פיזית רגילה שמטפלים בה רופאים, אלא מחלה “נפשית” שמטפל הכהן. מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%92%D7%A2_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA
” הצרעתביהדות הוא כתם שמופיע על עור האדם, על קירות הבית או על בגדי עור, צמר או פשתים. …
של האדם, לדוגמה, לשון הרע (מרים) או רהבתנות (עוזיהו).
המשמעות ההלכתית של הנגוע בצרעת כרוכה בהלכות טומאה וטהרה, הלכות שרובם אינן נוהגות בזמננו. הגם שאזכור האחרון בספרות ההלכה של נגע הצרעת נמצא בספרות הגאונים,[1] יש סוברים כי שלושת סוגי נגעי עור אדם (השאת, הספחת והבהרת) מופיעה גם בזמן הזה.[2] וכמו כן נגעי הראש והזקן (צרעת ה”נתק”).[3]
זיהוי הנגע
הרש”ר הירש, במאמר מפורט[4], מסביר שבניגוד לדעת חוקרי ההיסטוריה בעבר, נגע הצרעת שונה מאד במהותה ממחלת הצרעת ולא ניתן לראות בה מחלה רפואית. מבחינה חיצונית גורמי הנגעים הם שונים: בעוד שמחלת הצרעת נגרמת על ידי החיידקMycobacterium leprae, גרימת נגע הצרעת הוא מסר שמימי ללא כל שייכות לחכמת הרפואה. במקרא חוזר המושג צרעת על עצמו בחמישה סיפורים, שבכל אחד מהם הצרעת מופיעה באופן שונה: צרעת משה[5], צרעת מרים[6], צרעת נעמן[7], צרעת גיחזי[8] וצרעת עוזיה
…
המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים:
“מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה”.
הסבר הדברים:
- בהרת: עזה כשלג – שהיא לבנה ביותר, ואין דרגת לובן למעלה ממנה.
- שנייה לה – סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש) – שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח. זו הדרגה השנייה בלובן הבהרת.
- השאת: כצמר הלבן – לבנה כצמר נקי של כבש בן יומו.
- שנייה לה: קרום ביצה – לבנה כקרום העוטף את חלבון הביצה, מתחת לקליפתה החיצונית של הביצה. זו הדרגה השנייה של הנגע המכונה שאת.
לעומת גוונים אלה, גון ה’בֹּהַק’ טהור ואינו נחשב לצרעת. את גוון זה מתאר הרמב”ם כ”לובן חלוש למטה מקרום ביצה”,[12] והרא”שמתאר אותו בפשטות כ”מראה לבן למטה מד’ מראות”.[13]
לנגע הצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בגודלו, במקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כויה) ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא).(ע”כ)[14]
ומשהו דומה מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3623
פרשני המקרא בימי הביניים חלוקים בשאלה אם הצרעת היא מחלה או נגע. לדעת הרלב”ג הצרעת היא מחלה ככל המחלות, ויש לרפא אותה בעזרת תרופות. בתהליך הריפוי יש גם אלמנט של בידוד כדי למנוע הידבקות במחלה ולגרום להפצתה. לפי דעה זו תפקידו של הכוהן הוא רק לאבחן את המחלה ולהחליט על בידוד החולה או המקום הנגוע. הוא אינו מרפא את החולה, שכן זהו תפקידו של הרופא. פעולת ההיטהרות של החולה נעשית לאחר הריפוי, ובאה לציין שהמחלה כבר אינה מידבקת והחולה יכול לשוב ולהצטרף לקהילה. לפי תפיסה זו המחלה היא תופעה טבעית ומהלכה הוא טבעי, הן מבחינת ההידבקות בה הן מבחינת הריפוי.
אברבנאל סובר, לעומת זאת, כי הצרעת אינה מחלה אלא נגע, וכך היא גם נזכרת במקרא. הנגע אינו תופעה טבעית אלא נסית, והכרה זו מכתיבה גם את דרכי הריפוי:
“צוה שישחטוה (את הציפור) על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא” (ויקרא דף עח)….
הלכות טומאת הצרעת אינן נוהגות בזמן הזה. הסיבות לכך הן שתיים: א. רוב ככל יהודי העולם מוגדים כטמאי מתים, ואינם נשמרים מהִטמאות בטומאות כאלו ואחרות. אין גם הקפדה על אכילת מאכלים בטהרה, הקפדה שהייתה קיימת בעיקר בתקופת המקדש. ב. איננו בקיאים כיום בצורת הנגעים ואין לנו אפשרות
לקבוע האם תופעה מסוימת היא הצרעת המקראית, או תופעה טבעית אחרת.
ומתוך
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/117-2.htm
….
פרשת הנגעים, שהמצורע הוא הדמות המרכזית בה, היא מן הפרשיות המופלאות בתורה כולה. דיני הנגעים לסוגיהם נחשבים כאחת הסוגיות הקשות ביותר במשנה ובתלמוד. המונח עצמו, “מצורע”, שהיה בתחילה כינוי למי שלקה ב”צרעת”1, הפך ברבות הימים למעין שם קוד לכל מי שחי בשולי המחנה2, המובדל ומופרש משאר הציבור, מנודה ומורחק מן המחנה3. ולא לחינם זוהו עמו ונספחו אליו חולים וחוליים אחרים, כגון: מוכה שחין, גרב, ספחת, בהרת, נתק, נגע ובעל ראתן4.
ומאליהן עולות השאלות: מה חטא אדם שבאו עליו נגעי בשר, ראש וזקן? ומה טעם נגזר עליו לצאת מן המחנה? ולא עוד, אלא שעליו לשבת “בדד”. הרחקת המצורע כעונש על חטאיו חלק מן המפרשים פירשו את ההוראה החמורה של הרחקת המצורע מחוץ למחנה והושבתו בדד כעונש על מעשיו הרעים. כך, למשל, מפרש רש”י, בעקבות חז”ל, על דרך “מידה כנגד מידה”: |
“בדד ישב” – שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו5: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות. |
בדומה פירש גם אבן עזרא, הסובר שהמצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות (קריעת הבגדים וגידול השֵׂער), כדי ש”יתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע”. |
…
רבי יוחנן אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ורבי שמעון אמר: עד מאה אמות…
רבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות. |
תיאורים קשים אלה מבליטים את מעמדו הנחות של המצורע והדרתו מכל מגע עם חיי הקהילה.
גם בשירת הקודש של ימי הביניים, נשתמרה עדות לזיהוי המצורע עם מי שהוא מגונה ונמצא בשפל המדרגה. אחת הקינות על גזרות תתנ”ו (1096) מתארת את שעלה בגורלם של ספרי הקודש בפרעות הללו. וזה לשונה: |
מתן שעשועים ספרי תורות ידועים
נטועים לאוהל פרועים עלי מוטות רקועים סוף עשאום בתי שוקיים למנעלי רגלי מצורעים על אלה אני בוכיה ועיני כמים נובעים9. |
הפייטן מבטא כאן את ביזיונם של ספרי הקודש שחוללו, כשנעשה בהם שימוש משני ומבזה כבתי שוקיים [=גרביים] למצורעים.
גישה חיובית כלפי המצורע לעומת גישה זו, הרואה במצורע חוטא ובצרעת את עונשו, נטו פרשנים אחרים, כגון ר’ יוסף בכור שור, מבעלי התוספות בצפון צרפת במאה הי”א, לפרש את פרשת המצורע על דרך פשוטו של מקרא. פרשנים אלה אינם רואים בצרעת עונש על חטא, שהרי פרשתנו אינה מזכירה כל חטא שיש לענוש עליו. לדעתם, הרחקת המצורע מן המחנה לא באה כעונש, אלא כציווי מעשי ודאגה לבריאות הציבור ולשלומו. לכן, המצורע חייב לגדל את שפמו, “להפסיק ריח רע היוצא מפיו, שלא להזיק את הבריות” ולהתרחק מחברת אנשים אחרים, לבל ידביק אותם במחלתו. וכן כתב הרמב”ן, ר’ משה בן נחמן (ספרד, המאה הי”ג), בפירושו לתורה (ויקרא יב, ד): |
וכן אמר הכתוב במצורע: “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו” (ויקרא יג, מו) – ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: “ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה” (דברים כג, יא) – כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים. |
יש לומר שעדות על הרחקת מצורעים מן המחנה הלכה למעשה, לאו דווקא בשל חטא שחטאו בו, יש במקרא עצמו, בסיפור הדרמטי (שהוא גם הפטרת פרשתנו) על ארבעת המצורעים. גם בימי המצור על שומרון, לא הורשו לבוא העירה, אלא ישבו פתח השער (מלכים ב ז, ג). בסוף המעשה נתברר שבאה על ידי מצורעים אלה ישועה לישראל, ומעשיהם הועלו על נס. |
(ע”כ. מומלץ)
בֶּ֕גֶד כִּי־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים
נמתוך המאמר לעיל
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3623
נגעי בגדים
צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר או מפשתן. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע. אם הנגע פשה מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה. אם הנגע לא פשה, יש להמתין שבוע נוסף. לאחר מכן, אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד.
בהלכות אלו ישנם פרטי דינים נוספים, ומפורטים במסכת נגעים וברמב”ם בהלכות טומאת צרעת פרק י”ב.
צרעת הבגד אינה מופיעה מאז שחרב בית המקדש….
….
כיום אין נוהגת צרעת הבתים….
ר’ יצחק ן’ ארויו (תנחומות אל דף צא, ע”א) סובר שפרשת נגעי הבית והכלים לא נכתבה אלא לשם הדרש. כבר הגמרא בסנהדרין אומרת כי בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות (סנהדרין עא, ע”א), והדברים לא נכתבו אלא כדי לדרוש ולשים לב אל קיום המצוות. כיוון שהמצוות מטרתן לשמור על בריאות הנפש, הרי אי-קיומן של המצוות מביא לחולי הנפש הבא לידי ביטוי בנגע צרעת. לפני שהאדם ייענש הוא מקבל רמז על כך:
“הנה הענין הזה רצוני ענין נגעי הבתים הוא כדי לדעת ולהבין ממנו להחזיר בריאות הנפש אליה כאשר תסור ממנה. וזה כי הענין הזה רומז אל נגעי העבירות אשר עשה אותם האדם וסר בריאות הנפש ממנה אשר ודאי בריאותה הוא כאשר האדם עושה מעשה המצוות והחולי אשר לה הוא כאשר יעשה האדם ח”ו העבירות ולכן כתב לו האל ית’ בתורתו הרפואה הצריכה אליו”.
הצרעת היא דימוי לדברים שליליים ולתופעות חברתיות שיש לגנות אותן. הכינוי ‘מצורע’ משמש בהשאלה ככינוי לאדם שיש כלפיו יחס שלילי עד כדי נידוי חברתי. ידוע גם הביטוי ‘צרעת המחלוקת’, הנוגע למחלוקות בציבור:
“אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו … רב אשי אמר: ראוי ליצטרע” (סנהדרין קי, ע”א).
הכינוי ‘צרעת’ משמש גם בהקשר של סכסוכים בין בני זוג. יש שהכינוי הוא לבן/בת הזוג הרעים, ויש שהכינוי הוא לעצם חיי הנישואין שהגיעו למשבר. אמרו חז”ל:
“כתוב בספר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה לבעלה … אשה רעה צרעת לבעלה. מאי תקנתיה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו” (יבמות סג, ע”ב)
(ע”כ. מומלץ)
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן. ג וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת
מִן-הַצָּרוּעַ. ד וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
משום מה הנושא המורחב של צרעת שכולל צרעת אדם (מה עם אישה?) צרעת בגד וצרעת בית, מחולק על פני שתי פרשות קצרות, בפרשת תזריע מתוארים שמני הצרעות השונות ובפרשת מצורע מתואר תהליך ההיטהרות של צרעת שנרפאה. ובנוסף מפורטים דיני זיבה, פליטת זרע ונידה.
ולרענון – פרשת מצורע מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%A2
…
הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה:
- חלקה הראשון ממשיך את העיסוק בדיני נגע הצרעת שהתחיל בפרשה הקודמת. תחילת הפרשה עוסקת בדרכי ההיטהרות מן הצרעת ובקורבנות שעל המצורע להביא.
- לאחר מכן מופיע תיאור של צרעת הבית.
- בחלק האחרון מתוארות טומאת הזב והזבה, טומאת קרי ודיני הנידה.
הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה:
חלקה הראשון ממשיך את העיסוק בדיני נגע הצרעת שהתחיל בפרשה הקודמת. תחילת הפרשה עוסקת בדרכי ההיטהרות מן הצרעת ובקורבנות שעל המצורע להביא.
לאחר מכן מופיע תיאור של צרעת הבית.
בחלק האחרון מתוארות טומאת הזב והזבה, טומאת קרי ודיני הנידה. (ע”כ)
מסתבר שעורך התורה מייחס חשיבות מרובה לנושא של זיהוי גורמי הטומאה ותהליכי ההיטהרות הן של הטמאות – כגון יולדת וזבה והן של הטמאים כגון = מצורע (איש וגם אישה). והנחת יסוד היא שהאירוע היות והוא קורה כנראה יש היכן שהוא גרעין של חטא ועל כן יש צורך בכפרה.
מתוך
שאלתנו היא מהו המכנה המשותף של הטומאות המופיעות בפרשות תזריע ומצורע, המצדיקות את ההגדרה כיחידה עצמאית……ב. ארבעה מחוסרי כפרה
נדמה לי, שניתן למצוא תשובה לשאלה זו במשנה בכריתות:”ארבעה מחוסרי כפרה… ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע” (כריתות ח:)
בדרך כלל, די לנו בטבילה על מנת להיטהר, מלבד טהרה מטומאת מת המחייבת גם הזאת מי חטאת מפרה האדומה. משנה זו, מציינת רשימה של ארבעה מחוסרי כפרה, דהיינו המחייבות קרבן על מנת להגיע לרמת הטהרה המתירה אכילת בשר קרבנות וכניסה למקדש. רשימה זו של מחוסרי כפרה תואמת את הטומאות השונות המופיעות ביחידת תזריע-מצורע.
אמנם, יש בפרשות תזריע ומצורע מקרים בהם טהרה מלאה מושגת על ידי טבילה לבדה, כגון קרי ונדה. לאמיתו של דבר, התורה אפילו מציינת מקרים של צרעת שאינן דורשות יותר מאשר טבילה. לדוגמא, אדם שמראה נגע לכהן והוסגר לשבוע, ולאחר השבוע הכהן מטהרו, אין זה משום ספק צרעת שהתברר כטהור. דבר זה הוא נגע צרעת ברמה נמוכה יותר, המוכנה בפי חז”ל “מצורע מוסגר” (מגילה ח:). צרעת קלושה זו מחייבת טהרה על ידי טבילה, כפי שנאמר:
“וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן מספחת הוא וכבס בגדיו וטהר” (ויקרא י”ג, ו’)
כעין זה מצאנו בטומאת זב, שזב שראה שלוש ראיות חייב בקרבן, ואילו זב שראה שתי ראיות צריך טבילה ואינו זקוק לקרבן.
ברור שאזכור רמות נמוכות של טומאת זב וצרעת שאינן מחייבות קרבן, אינו סותר את הנחתנו שיחידת תזריע-מצורע עוסקת במחוסרי כפרה. כך יש להתייחס גם להופעת קרי ונדה, הדומות לזב וזבה, כמעין לוויינים ביחידת מחוסרי כפרה.
כיצד ניתן להבין את הדרישה לקרבנות כדי להתיר אכילת קדשים וכניסה למקדש? האם הקרבנות הם חלק מתהליך הטהרה וכל עוד שלא הקריבם נשארה רמה נמוכה של טומאה, או שמא הקרבנות הם חיוב נפרד, ואינם חלק מתהליך הטהרה.
הבה נחדד את השאלה תוך כדי התבוננות בתהליך טהרת המצורע. בתהליך זה, ניתן לזהות שלושה שלבים.
השלב הראשון כולל לקיחת שני ציפורים, הזאת דם של אחת הציפורים על המצורע, גילוח שערו וטבילה במקווה. בשלב הזה כבר השיג המצורע טהרה מסוימת, כפי שנאמר:
“ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה…”
…אולם, עדיין נשארה בו טומאת מסוימת, כפי שמשמע מהמשך הפסוק:”…וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים” (ויקרא שם)
לאחר שבעת ימים מתחיל השלב השני. המצורע שוב מגלח את כל שערו ושוב טובל במקווה כדי להיטהר, כפי שכתוב:
“והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר” (ויקרא שם, ט’)בשלב הזה, המצורע אינו מטמא, אבל עדיין אסור לו להיכנס למקדש ולאכול קדשים.
ביום השמיני מתחיל השלב השלישי, כאשר המצורע מביא את קרבנותיו המתירים אותו להיכנס למקדש ולעסוק בקדשיו.
האם תהליך הטהרה תם לאחר השלב השני? ניתן להבין, שהאיסור של מקדש וקדשיו קשור לחובתו להקריב קרבנותיו, ולא משום שנשאר בו שרידי טומאה. במקביל, ניתן להציע שהקרבנות דרושות על מנת להשלים את תהליך הטהרה. לפי אפשרות זו, כל עוד לא הוקרבו הקרבנות, נשארים בו שרידי טומאת מצורע.
(ע”כ. דורש עיון)
ומה עושה המצורע כדי להיטהר? –
… וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
וקצת מתוך מדרש רבה שמובא ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba3/16.htm
וצוה הכהן ולקח למטהר וגו’
אמר רבי יהודה בר סימון: אלין צפריא קולנין.
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא הקול ויכפר על הקול.
ר’ שמעון בן לוי אמר: צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו.
והלא דברים ק”ו, ומה אם צפרים שאוכלות מפתו ושותין מימיו מכפרין עליו, כהן שנהנה מישראל בכ”ד מתנות כהונה על אחת כמה וכמה!
במתלא אמרי: דאכל בהדי קורא ילקה בהדי קילא:
…
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת
למה שוחט אחת ומניח אחת?
לומר לך כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור.
באותה שעה קורא הקב”ה לגיונות שלו ואומר: לא על חנם הכיתי אותו, אלא (ישעיה נז) בעון בצעו קצפתי ואכהו.
(ע”כ)
וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב
סיכום דרכי ההיטהרות מטומאה ניתן ב –
תהליך הטהרה הבסיסי נעשה על ידי טבילה במקווה או במעיין לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד הערב. בטומאות החמורות תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים המתנה של כמה ימים, הזאה, או הקרבת קורבנות. קיימים סטטוסים הלכתיים שונים, כמו “טבול יום” או “מחוסר כיפורים”, למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור אדם שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת מזון או משקה שנטמאו[1], וכן כלים העשויים מחרס שנטמאו[2] – אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון זריעה באדמה[3] או שבירת הכלי…
(ע”כ. מומלץ)
אז היום הלכתי לים וטבלתי, והגיע הערב…. ועכשיו כבר אחרי חצות מותר לומר הייתה
שבת שלום
שבוע טוב
להת