From:
Date: 2018-04-28 19:50 GMT+10:00
Subject: אחרי מות… איש איש … אמור אל….איש אמו ואביו….ואיש כי.
To:
הערה — המחשב שלי עושה לי בעיות. אלא שהזמן רץ, אז תוכן הגליון הנוכחי נראה לי לקוי
הארה — בחו”ל הקריאה היא של פרשות אחרי מות + קדושים, בארץ הקודש הקריאה השבוע היא של פרשת אמור
עיונים קודמים
תשע”ד- אחרי מות
(על: מתי התחיל יום כיפור? – המשך ותיקון להלן)
תשע”ד – קדושים
תשע”ה (אחרי מות + קדושים)
(על אי הסדר במצוות ובסיפורים, מספר הכהנים הגדולים ששירתו בבתי המקדש, בזאת יבא אהרן, ואיש אשר ישחט… מחוץ למחנה, גילוי עריות, שמירת מגע, הנותן מזרעו למולך, שפחה חרופה)
תשע”ו
(על: למה ה’ לא מדבר ישירות עם אהרן, אין ניחום אבלים, אין על אלישבע, מיתת צדיקים בגיל פחות מ – 20, ולמה דווקא כאן מצוות יום כיפור, על שני השעירים גורלות, וכל אדם לא יהיה באהל מועד, לעזאזל,איש עתי, כיסוי דם)
קדושים —-תשע”ו
אחרי מות + קדושים תשע”ז
פסוקים מההפטרה
(הספרדים והתימנים מפטירים ספר יחזקאל, פרק כ’ (הספרדים מתחילים בפסוק ב’ ואילו התימנים, העיראקים, הטוניסאים והלובים, בפסוק א’; התימנים עוצרים בפסוק ט”ו והספרדים בפסוק כ’). בפרק זה מתאר יחזקאל כיצד ציווה ה’, אחרי יציאת מצרים את בני ישראל “את חוקותי ואת משפטי הודעתי אותם, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, וכיצד בני ישראל לא שמרו את הציוויים האלה.
האשכנזים מפטירים בספר עמוס, פרק ט’, פסוקים ז’–ט”ו. בפרק זה מתאר עמוס את ההבדל בין ישראל לגויים, ומתאר את הגאולה העתידה.)
הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃
הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃
וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃
וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
חידון השבוע
- כמה פעמים העונש כרת מופיע בפרשותינו?
- מה זה “שפחה חרופה, ובעקבות מה ואיך נענשים עליה?
- מה עושה אותנו קדושים ומה זה בעצם?
הקדמה כללית
שוב שתי פרשות מחוברות, וכשאומרים את שני השמות ברצף זה נשמע כמו כותרת בעתון חרדי, “אחרי מות קדושים” והשם הזה בין השאר, מאפיין את המחזוריות הטראגית של קורות עם ישראל מחורבן בית שני, ואולי אפילו מגלות 10 השבטים. מות קדושים אירע הן בחורבן בית ראשון והן בית שני, והן בחורבן ביתר, אבל מוות זה היה מוות במלחמה על קיום ועל עצמאות האומה. שני בני אהרן מתו בשריפה שלפי המסורת אירעה כעונש (???) , אלא שיש שטוענים שהם מתו כקדושים שנאמר “בקרובי אקדש”.ומחורבן בית שני ואילך ההוסטוריה של עם ישראל רווייה במות קדושים. טוב גלשתי.
חומש ויקרא = תורת כהנים, בתחילתו אכן נראה כספר הדרכה לכהנים. פרשות ויקרא וצו אכן מפרטות את בצוע הקורבנות השונים והמשונים, אלא שלאחר מכן החומש עובר לתיאור אירוע טרגי, פוסח על פרטים שהיו יכולים לעניין את הקורא ועובר לתיוויים שונים ואפילו עוד יותר משוהנים, החל מקורבן שנדרש מאישה יולדת, טיפול בחולי צרעת, אלה בשרים מותר לאכול אלה אסורים באכילה, שוב משהו על קורבנות ותהליכים ביום הכיעפורים, וממשיך באיסורי גילוי עריות. במבט מעל, פרט לשתי הפאשות הראשונות, החומש נראה כיצירהת כלאיים הלכתית/חוקתית, מעין יצירת “מוזאיקה” אוסף די מבלבל ומבולבל של ציוויים וחוקות שמסתיים במפתיע בציוויי נדרים שתמורתן מענק כספים לכהונה. כל קטע יפה לכעצמו. אבל כאוסף ספרותי/חוקתי, החומש די מתסכל בצורת עריכתו.
,ומה שיותר מעניין ודורש עיון, הוא שבחומש ויקרא פרק כג מוזכר רק חלק קטן מקורבנות המועדים (שבת ושבועות) בהשוואה לפירוט בפרשת פנחס
פסוקי השבוע
ואהבת לו כמוך
ולא תקיא הארץ
ושמתי אני את פני
אתננה לכם ארץ זבת חלב
ערב שבת שלום
פתיחה
לפני שבוע קראנו על נגעי צרעת, וטומאות זב, קרי ונידה ונשארנו עם מטען כבד תחושות מכבידות. מצד אחד = תחלואים שונים ומשונים.של נגע צרעת וזיבה – האם העורך חשב או קיווה שיום אחד נגע הצרעת באדם או בבגד או תחלואי המין כלשהם ייכחדו? ומצד שני “תחלואים” בריאים כגון נידה וקרי שהעורך שם אותם בסירה אחת עם הצרעת והזיבה וכולם מטמאים את האדם הנושא והאדם הנוגע,כנראה גם זכר וגם נקבה. (משהו לחשוב עליו. ועובדה שחז”ל החליטו לוותר עכל טומאת קרי לזכר אבל השאירו ואף החמירו על טומאת נידה של הנקבה).
מתוך
משמה של הפרשה “אחרי מות”, אנו מבינים שהפרשה מתרחשת אחרי אירוע שקרה …מי מת? מתי מתו? בפרשת שמיני, לפני שלוש פרשות, מתו שני כוהנים חשובים – הבנים של אהרון הכהן אחיו של משה. פרשה זו פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון ומה אסור לעשות כדי שלא יקרה שוב. האזהרה היא : “אל יבוא בכל עת אל הקודש”.
האל אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן לפי הרגש והרצון האישי ומצווה שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי הכללים של התורה. דמיינו למשל ששומר הראש של ראש הממשלה(ע”כ) ייכנס לביתו מתי שמתחשק לו וללא רשותו של ראש הממשלה, כאילו שכח מי הבעל בית פה… בניו של אהרון הקריבו קורבן כשהתחשק להם וה’ מדגיש שהדבר אסור.
מיד לאחר האזהרה התורה מדברת על המועד הכי חשוב שלנו כעם ומסביר את תפקיד הכוהנים בזמן זה. על איזה יום מדובר? יום הכיפורים. כיום, מוּכָּר לנו יום הכיפורים כיום של תפילה בבית הכנסת. אבל זהו רק תחליף לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים בבית- המקדש והמשכן שהיו בתקופת התורה.
הפרשה מתארת את הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. שם הוא מכפר על חטאֵי ישראל, חטאֵי בני ביתו וחטאיו שלו. הוא היה מעביר את החטאים באופן סמלי אל השָׂעִיר לעזאזל, ושולח אותו למִדְבָּר.
בהמשך הפרשה מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים. קובץ חוקים זה מכונה “ספר הקדוּשה”.(ע”כ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
רבנו גוגל הוא מיין או יותר נכון מכלול מעיינות שופעים של חוכמה לאין קץ.כל מעיין עשוי לכלול אוסף של “נחלים” “זרמים” מקורות של ידע פוקחי עיניים. רובם מסורתיים, חלקם מסטיים וחלק (יחסית קטן) של מקורות שאני קורה להם “אפיקורסיים” ר”ל וד”ל.
מעיין מסורתי של אוסף מאמרים על כל פרשות השבוע ניתן ב –
http://etzion.org.il/he/weekly-parasha
אבחר באחד מתוך הרבה שמשתייכים לפרשת אחרי מות, שדן ב –
- ויהי אחרי מות…. בזאת יבוא אהרן אל הקודש
מתוך
“
מיתת בני אהרן ועבודת יום הכיפורים – המקשר והמפריד
וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימֻתו, ויאמר ה’ אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרֹכת אל פני הכפֹּרת אשר על הארֹן ולא ימות כי בענן אֵרָאֶה על הכפֹּרת. בזאת יבֹא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואַיִל לעֹלה (ט”ז, א-ג).
בפתיחה זו קושרת התורה קשר של קיימא בין הציווי על עבודת יום הכיפורים ובין מיתת בני אהרן. קשר זה ללמדנו בא, ומן הראוי לבחון אותו מכמה היבטים על מנת להשיג הבנה מעמיקה יותר של משמעות יום הכיפורים ועבודתו.[1]
א. “אל יבֹא בכל עת אל הקדש”
לפי פשוטו, הזכירה התורה את מיתת בני אהרן בהקדמתה לעבודת יום הכיפורים מפני שכל עצמו של הציווי על עבודה זו לא בא אלא כתגובה למיתת נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה’ ובהקריבם לפניו אש זרה אשר לא ציווה אותם. לעומתם מוזהר אהרן שלא לבוא בכל עת אל הקודש, כי אם בענן הקטורת, במסגרת עבודת יום הכיפורים. ואולם, אם אמנם פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן – מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם?! בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים באות כמה פרשיות: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות במבט ראשון חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה.
נחל את עיוננו בפרשה הסמוכה למיתת בני אהרן: פרשת מאכלות אסורות. על מנת לעמוד על אופייה של פרשה זו יש להשוותה למקבילתה במשנה תורה (דברים י”ד). פרשת מאכלות אסורות במשנה תורה חוזרת כמעט מילה במילה על הפרשה בתורת כוהנים: מובאים בה סימני הבהמות הטהורות והדגים הטהורים, והיא אף חוזרת על הרשימה המפורטת של העופות הטמאים. ואולם, בתום פירוט בעלי החיים הטהורים ובעלי החיים הטמאים נפרדות דרכיהן של שתי הפרשות: הפרשה במשנה תורה מסתיימת, בעוד שהפרשה בתורת כוהנים ממשיכה ומלמדת את דיני טומאת נבלה וטומאת אוכלים:
ולאלה תטמאו כל הנֹגע בנבלתם יטמא עד הערב וכל הנֹשא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. לכל הבהמה אשר הִוא מפרסת פרסה ושסע איננה שֹסעת וגֵרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנֹגע בהם יטמא… אל תשקצו את נפשֹתיכם בכל השרץ השֹרץ ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם (י”א, כד-כו, מג).
מהשוואת שתי הפרשיות מתברר, אם כן, שפרשת מאכלות אסורות של ספר ויקרא היא ביסודה פרשת טומאה,[2]המצטרפת אפוא לשאר הפרשיות העוסקות בטומאה. הווה אומר: בין סיפור מיתת בני אהרן לבין פרשת עבודת יום הכיפורים חוצץ נושא אחד בלבד – הטומאה – ועלינו להבין אפוא מה עניין פרשיות טומאה אצל מיתת נדב ואביהוא.
פתרון לשאלה זו נרמז בפרשת פרץ עוזא, שחז”ל בחרוה כהפטרה לפרשת שמיני. לכאורה נבע פרץ עוזא מכשל מקומי: הבקר שמטו את העגלה שבה היה הארון, ועוזא טעה ושלח את ידו על מנת למנוע מן הארון ליפול. אלא שאם אכן כן, כי אז לא היה צורך לשנות דבר בניסיון הנוסף להעלות את הארון מבית עובד אדום (שאליו הובא הארון לאחר פרץ עוזא) – מלבד להזהיר את נושאי הארון לבל ייגעו בו. ואולם, בספר שמואל מתגלים דווקא פערים משמעותיים בין שני הניסיונות. בהעלאת הארון מבית אבינדב נאמר:
וישאֻהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון הא-להים ואחיוֹ הֹלך לפני הארון. ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה’ בכל עצי ברושים ובכנֹרות ובנבלים ובתֻפִּים ובמנענעים ובצלצלים (ש”ב ו’, ד-ה).
בפסוקים אלה מתוארת אווירה של שמחה שהיא על גבול ההשתוללות, …..
יום הכיפורים נמצא אפוא בשני קצותיו של תהליך הכפרה על חטא העגל, וביניהם בתווך – היום השמיני למילואים. כמובן, עבור בני ישראל סדר הדברים שונה: ביום הכיפורים של השנה הראשונה לצאתם ממצרים ניתנו לישראל לוחות שניים, והוענקה להם הזדמנות לכפר על העגל בבניית המשכן; וביום השמיני, בסיום תהליך הקמת המשכן, שבה שכינה ושרתה בישראל. ואולם, מנקודת מבטו של אהרן היה היום השמיני יום של התמודדות עם חלקו בחטא העגל, התמודדות שהגיעה לשיאה במיתת שני בניו ובתגובתו החרישית “וַיִּדֹּם אהרן”. תגובה זו, שהיא ביטוי לעומק תשובתו של אהרן וקבלת הדין עליו, היא שהובילה ליכולת לכפר על חטא העגל בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולהיתר להיכנס לפני ולפנים. כניסה זו מתקיימת מדי שנה ביום הכיפורים, ובו מתכפרים בני ישראל על כל חטאותיהם לפני ה (ע”כ)
ומעיין גליונות נחמה לפרשה ניתן ב –
איסורי עריות
http://www.nechama.org.il/pages/99.html
דיני השחיטה
http://www.nechama.org.il/pages/223.html
חוקים ומשפטים
http://www.nechama.org.il/pages/423.html
איסורי עריות
http://www.nechama.org.il/pages/479.html
מות בני אהרן + הפטרה
http://www.nechama.org.il/pages/619.html
איסורי עריות
יום הכפורים – סדר העבודה
איסורי עריות
“וחי בהם
(לא אצטט – מומלץ לעיון נוסף)
ועוד מעיין מקורתי ומסורתי ניתן ב
https://www1.biu.ac.il/Vayikra/AchreyMot
(לא אצטט)
משהו “חופשי” מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/06_acharey_mot/acharey_mot.html
מסקנות אופרטיביות: מה עושים מכאן ולהבא כדי למנוע אסונות נוספים? האסון לפי טענת הכתוב,
נגרם בגלל טומאות חטאים ופשעים של בני ישראל והכוהנים, ומותם של נדב ואביהוא כיפר עליהם.
וכדי לכפר ולמנוע אסונות בנפש בעתיד, נקבע יום תענית וכפרה מדי שנה – יום שהוא שבת שבתון:
יום כיפור – “חוקת עולם” – מדי שנה בעשרה לחודש השביעי )י’ בתשרי(. זהו יום עקוב מדם – דם
קורבנות, אשר משמש לטהר את המזבח.
“מה נשתנה” עוד אחרי האסון? מורידים הוראות חדשות: הכתוב “מרענן” וחוזר על הוראות הבטיחות
הידועות: להקריב פר חטאת. לזרוק את דם הקורבן. להקפיד על לבוש נכון. להתרחץ לפני
שמתלבשים. ובנוסף: כהן ששתה יין – לא ייכנס לשרת בקודש. “אם שותים – לא מקריבים”. אזור
הקודש מוכרז “מחוץ לתחום” גם לכוהנים ולאהרון עצמו. אהרון בעצמו, ולא בניו )החיים( – הוא
הוא מבצע את העבודה בעצמו.
שעיר לעזאזל – הגרלות: שילוח השעיר לעזאזל הינו חלק מהטקסים המרכיבים את סדר יום הכיפורים:
כדי לכפר על כל מה שגרם למות בניו, וכדי למנוע מוות נוסף, אהרון מקריב ארבעה בעלי חיים: “שני
שעירי עיזים לחטאת ואיל אחד לעולה” וכמובן “פר החטאת”. “שעיר לעזאזל” – מה לעשות – האמונה
היהודית מכירה בקיומם של רוחות ושדים. יש בתנ”ך עושר מושגי: שעירים, רוחות, שדים, משחיתים,
מזיקים, ליליות, עלוקות. צורתם של השעירים מתוארת כצורת תיישים בעלי שער ובעלי קרניים. גדול
המפרשים – רש”י, נמנע מלפרש את הפסוקים התמוהים הללו.,,,,
וזו תרומת פרשת “אחרי מות” לאוצר השפה העברית:
“חוקה” חוק נצחי מחייב : “והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש… שבת שבתון היא
לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם”. כך נקבע יום כיפור, עשרה בתשרי, עד סוף כל הדורות.
“קטורת- סמים” – “ולקח… מעל המזבח מלפני יהוה ומלוא חופניו קטורת סמים דקה…”
“לכהן” – כך אומרים על מי שנושא בתפקיד חשוב.
“שעיר לעזאזל” – כך אומרים על מי שנופל קורבן ומשלם את המחיר על מה שעשו אחרים.
“תועבה” – יחסי המין האסורים. )…שהיו נהוגים על ידי הגויים בכנען ובמצרים(.
“משכב בהמה” – “ובכל בהמה לא תתן שכבתך – לטמאה בה ואשה לא תעמוד לפני בהמה – תבל הוא”.
“משכב זכור” – “ואת זכר לא תשכב משכבי אשה – תועבה היא”.
“שארי בשרו” – אם, אב, אח, אחות, בן או בת.
“זימה” – לקיים יחסים עם 2 נשים שהם שארי בשר זו לזו.
“פרשה עקובה מדם” – דם הקורבנות. ועוד:
“הדם הוא הנפש” – בפרשה יש איסור מוחלט על אכילת הדם: “דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא”.
ועוד קצת “חופש” מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/06/08_acharey_mot/1.html
…
מסתבר כי אל קודש הקודשים, מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון – אין לקרוב אלא אחת לשנה, ביום מיוחד, לאחר טקס מאוד מורכב הכולל קורבנות מסוגים שונים, הזיית דם על הכפורת ועל קרנות המזבח (טז 14, 15, 18, 19), הטלת גורלות בין שני שעירים, שאחד מהם נשלח לעזאזל המדברה – וכל זה כשכל בני ישראל מתענים – האזרח והגר, ומנועים מלעשות כל מלאכה. על כן, מתעורר קושי גדול עבור מי שמאמין כי התורה ניתנה מפי הגבורה אל משה רבינו: בספר שמואל א’ ג’ מסופר ששמואל, אפרתי מהר אפרים (ראו ייחוסו – שמואל א’ א1) “שוכב בהיכל ה’ אשר שם ארון האלוהים” (שם, ג’ 3). ובכן, לא רק ששמואל איננו כוהן, הוא אפילו לא משבט לוי, ולא רק שאיננו ניגש אל הקודש ביום המיוחד בטקס הנדרש, אלא ישן דרך קבע ליד הארון, ולא רק שאיננו נענש על כך, אלא אדרבה, הוא זוכה להתגלות האל דווקא משום קרבתו לארון (שם פ’14-4). מסתבר שלא רק שמואל הנער לא ידע על מה שכתוב בויקרא טז, אלא גם עלי הזקן, וגם… הקדוש ברוך הוא בעצמו!
הכתובים בויקרא טז וברוב ספר הכוהנים (בעיקר ספר ויקרא, אבל גם פרקים נרחבים בספר שמות ובמדבר, ואף כתובים שונים בספר בראשית) התחברו בזמן הרבה יותר מאוחר לימי עלי ושמואל, והם מבטאים הוויה של מיסוד מאוד מתקדם של מעמד הכהונה. מסתבר שאפילו חלק ממחברי התעודות בתורה עצמה אינם מודעים לכתובים בספר הכוהנים: על-פי קובצי החוקים בספר שמות ובספר דברים נדרשים בני ישראל לחגוג רק שלושה חגים בשנה – פסח, שבועות וסוכות, הלא הם שלוש הרגלים (שמות כג17-14, לד24-22, דברים טז), ואילו על פי קובצי החוקים שבספר ויקרא ובספר במדבר על בני ישראל לקיים בנוסף למועדים אלה גם את יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת (ויקרא טז, כג32-23, כה9, במדבר כט11-1, 35). ולא רק זאת, מסתבר שאפילו מחבר ספר דברי הימים, שבוודאי חי בימי בית שני, לא ידע על קיומו של יום הכיפורים, כי הוא מתאר כיצד שלמה חגג שבעה ימים לפני סוכות את חנוכת המזבח, ושבעה ימים אלה כוללים בתוכם את מועד יום הכיפורים. בעל דברי הימים לא מתנצל על כך שימי השמחה אירעו ביום התענית, כי פשוט לא היה לו מושג שיום כזה אמנם קיים (דברי הימים ז11-0; וראו את ההסבר הדחוק במסכת תענית ד’ ח’).(ע”כ)
וקצת על פרשת קדושים
מה יש בפרשתנו? — מצוות
תקציר פרשת קדושים, מתוך
“לכל עם יש חזון, יש תכלית. ומה התכלית של עם-ישראל שנבחר על-ידי ה’? “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהיכם”. פרשת קדושים פותחת בציווי לבני ישראל: “קדושים תהיו כי קדוש אני”! ה’ אומר לעם שלו שהוא מצפה שהם יהיו אנשים קדושים
אך מה זה אומר? האם אנחנו מבינים מה זה אומר להיות קדושים? נראה שה’ סומך על בני ישראל שימלאו את שליחותם בעולם, וכמו שהוא עצמו קדוש כך גם עמו ישראל צריך להיות קדושים.
אז מהי קדושה? מה הופך אדם לקדוש? מה מצופה מאתנו בתכל’ס?
הפרשה לא נותנת לנו תשובה ישירה לשאלה הזאת. במקום להגדיר לנו מה הופך אדם ועם לקדושים, מפרטת הפרשה רשימה ארוכה של חוקים ומצוות, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן לנושאים שבין אדם לאלוהיו.
בין הנושאים המוזכרים תוכלו למצוא למשל את המצווה לכבד את ההורים, שמירת שבת, איסור עבודה זרה, צדקה – מתנות עניים, איסור גניבה, איסור לשקר, איסור לעשוק שכר, איסור לקלל חרש, איסור להכשיל עיוור, החובה לשפוט בצדק, איסור לרכל, איסור לשנוא, איסור נקמה, כבוד לזקן, חיוב למסחר הוגן, קדושת המשפחה.
התורה אמנם לא הסבירה לנו במפורש איך הופכים לקדושים, אבל אפשר להניח שהכוונה היא שבמילוי מצוות אלה נעשה אדם קדוש יותר, ומתקרב למידותיו של ה’.(ע”כ)
… מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D
| תוכן: | רשימה ארוכה של מצוות | ||
|---|---|---|---|
| מצוות בפרשה ע”פ ספר החינוך | |||
|
|||
פרשת קדושים נקראת ברוב השנים בשבת שלפני או אחרי יום העצמאות. ….
פרשת קדושים היא מהפרשות עם המספר הרב ביותר של מצוות בנושאים שונים. על המכנה המשותף שלהן מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.” על פסוק זה אומר המדרש שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו יש יסודות תורה רבים.
בין המצוות בפרשה
- מצוות שבין אדם למקום: איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.
- מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך“; מצוותמורא אב ואם, איסורי גניבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן“, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.
- צדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).
- דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסורפיגול.
- מצוות התלויות בארץ: איסור עורלה; מצוות נטע רבעי,מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).
- איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך.
- פירוט עונשי מוות וכרת על איסורי עריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות.
פירוט המצוות בלשון פשוטה ניתן ב –
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1501646
(לא אצטט)
האם לאוסף מצוות הפרשה יש מבנה כלשהו? האם יש איזה קו מנחה שלפיו עורך הפרשה החליט על סדר מצוות הפרשה? שאילה שתתשובה עליה ניתנת ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kedoshim/per.html
“
בתורתנו יש כמה פרשיות שבהן מצוות רבות: משפטים, ראה, שופטים, כי תצא וכמובן פרשתנו – פרשת קדושים. בכל אחת מפרשיות אלה עולה השאלה אם יש עיקרון שיכול להסביר את סדר הופעתן של המצוות או את הקשר ביניהן.
אשר לפרשתנו ניסה רד”צ הופמן [1] לתלות את מבנה פרק י”ט, שבו רובן המוחלט של המצוות בפרשה, בביטוי אני ה’ או אני ה’ א-להיכם המופיע, לדעתו, [2] 15 פעמים בפרשה. וכך הציע רד”צ הופמן לבנות את המבנה: קבוצה ראשונה – פתיחה בת שלוש פסקאות (ב-ד), קבוצה שנייה – חמש פסקאות שעניינן מצוות שבין אדם לחברו (ט-יח), וקבוצה שלישית – שבע פסקאות, ועניינה חוקות (כג-לו). בין קבוצה לקבוצה הוכנסה פסקה החוצצת ביניהן ואינה מסתיימת במילים אני ה’. את החריגות בקבוצה השלישית – שתי פסקאות שנושאיהן אינם חוקים אלא מצוות שבין אדם לחברו (לג-לד; לה-לו), תלה רד”צ הופמן בהנמקה המשותפת למצוות אלה – הוצאתנו ממצרים על ידי ה’, וכך גם מצוות אלה מצטרפות לתחום החוקתי. על המופע האחרון של הביטוי “אני ה'” בפסוק לז טען הופמן שהוא סיום לכל הפרק.
על מבנה זה כבר העירה נחמה ליבוביץ שהפירוש המאולץ של רד”צ הופמן מחדד את התחושה שאין כאן מבנה ברור, ואולי בזה יש מטרה מכוונת: למנוע ניסיון אנושי ליצור מדרג איכותי של מצוות. [3]
הרב יעקב שפירא הציג בבמה זו פרשנות אחרת המסבירה את ההיגיון שבמבנה פרק י”ט. [4] העיקרון הפרשני שהציג היה “קריאה מעגלית”, המוכר בעולם הספרות כ”כיאזם” או “מבנה קדקודי”. הוא הראה קווי דמיון בין פתיחת הפרק לסופו, כגון המילה “תיראו” ומצוות השבת המופיעות הן בפס’ ג הן בפס’ ל, ואיסור עבודה זרה המופיע הן בפס’ ד הן בפסוקים כו-כט.
עיקרון זה אכן הציג היטב מכנים משותפים הבונים תקבולת כיאסטית, אלא שאין הוא מסביר את הקשר בין המצוות הסמוכות זו לזו, ובזה חסרונו. דוגמה בולטת היא מצוות פרט ועוללות (פס’ י) והמצווה הסמוכה לה – איסור מתן שבועת שקר.
כאמור, הופמן החשיב את הביטוי אני ה’ אך לא כלל במבנה שלו את המופע האחרון שלו, ואילו שפירא העיר שהביטוי אני ה’ מופיע שמונה פעמים, והביטוי אני ה’ א-להיכם מופיע עוד שמונה פעמים. לדבריו נוסיף שצורת ביטוי זו המסיימת קטעים ומצוות בכל הפרשה מטרתה לתת ביטוי למסר הפרשה כולה ולהסביר את המבנה שלה. בהצעתנו אנו מבקשים ליצור סינתזה בין דרכו של הופמן ובין דרכה של נחמה ליבוביץ.
הנחתנו היא שאין זה מקרה שביטוי מסוים מופיע פעמים רבות בקטע מוגדר, ויתרה מזו – שני ביטויים דומים הסמוכים זה לזה ושווים במספר מופעיהם בוודאי אומרים דרשני. כך אנו מפרשים את הפרק לפי עקרון “המילה המנחה” שחוקרי ספרות ומקרא עסקו ועוסקים בו רבות.
שני הביטויים – “אני ה'” ו”אני ה’ א-להיכם”, מופיעים 20 פעמים בפרשת קדושים כולה. [5] כל אחד מהביטויים מופיע עשר פעמים. על חשיבות המספר עשר לא נאריך כאן, רק נזכיר שגם למספר זה כמספר טיפולוגי משמעות גדולה ביהדות. [6]
ההקבלה בין שני הביטויים מקבלת משנה תוקף אם נשים לב שבמבט ראשון לא ברור באלו מצוות (מתוך 51 המצוות שבפרשה) [7] מופיע הסיום “אני ה‘” או “אני ה’ א‑להיכם“, ולא מובן מדוע הכתוב מסתיים בביטוי “אני ה'” בחלק מהמצוות, ובביטוי “אני ה’ א‑להיכם” במצוות אחרות. [8]
לדעתנו, דווקא בזה מסתתר המסר המסביר את המבנה של הפרשה. אם נראה בכל סיומת של אני ה’ \ אני ה’ א-להיכם סיום קטע, נקבל את המצב הזה: שבע פסקאות השייכות בבירור לתחום המצוות שבין אדם למקום ושבע פסקאות השייכות בבירור לתחום המצוות שבין אדם לחברו מסתיימות בסיומת זו. [9],,,(ע”כ. מומלץ)
אני ה’ —אני ה’ אלהיכם
…..
“אני ה'” ו”אני ה’ א-לוהיכם”
עושר גדול של מצוות מצוי בפרשתנו, “שכל גופי תורה תלויים בה”. אם נבחן את המצוות השונות המופיעות בפרשה, נגלה כי הן מחולקות לשתי קבוצות: מצוות המסתיימות בציווי “אני ה'”, ומצוות המסתיימות בציווי “אני ה’ א-לוהיכם”.
הכינוי ה’ מסמל את היותו של הקב”ה על-זמני, אדון הכל וכל יכול. “אני ה'”, כפי שכותב רש”י, פירושו “נאמן לשלם שכר”. בסך הכל, סיום זה מאפיין את המצוות המוסריות והדתיות האוניברסליות, שאינן מיוחדות דווקא לעם ישראל. מאידך “אני ה’ א-לוהיכם” הוא ביטוי המתקשר ליציאת מצרים – הוא מופיע שם לראשונה, ומגלה שהקב”ה גאל את ישראל ממצרים ולקחו לו לעם. לכן, סיום זה מאפיין את המצוות הלאומיות, המיוחדות דווקא לעם ישראל.
בראשית הפרשה, ההבחנה בין שני סוגי המצוות היא ברורה מאוד. הפרשה מתחילה בסדרת מצוות של “אני ה’ א-לוהיכם”, שחלק מהן מוכרות לנו מעשרת הדיברות: קדושים תהיו, מורא אב ואם, שמירת שבת, איסור פנייה אל האלילים, לקט, שכחה ופאה. מצוות אלו עוסקות באיסור לחפש תחליפים לקב”ה – שהרי הוא גאל אותנו ממצרים, ובדאגה לעניים – שהרי אף אנו היינו גרים, עניים ועבדים במצרים. מורא אב ואם ושמירת השבת מופיעים בסדרה זו מעין הופעתם בעשרת הדיברות, שם הם הוזכרו במפורש בצמוד לאיזכור יציאת מצרים.
בהמשך, מופיעה סדרת מצוות של “אני ה'”: איסור גניבה, כחש ושקר, איסור שבועת שקר, איסורי קללת חרש והטיית עוור, איסור עשיית עוול במשפט, הליכת רכיל, שנאה, נקימה ונטירה ועוד. מצוות אלו אינן קשורות ליציאת מצרים, והקב”ה מצווה אותנו עליהם כא-ל אוניברסלי. בסה”כ, מופיעות בתחילת הפרשה ארבע סדרות מצוות של “אני ה’ א-לוהיכם” לעומת ארבע סדרות מצוות של “אני ה'”.
החלק השני של הפרשה ממשיך באותה הבחנה: מצוות ערלה ונטע רבעי מסתיימות בסיומת “אני ה’ א-לוהיכם”, שהרי הקב”ה הוא שהוציא אותנו ממצרים והביא אותנו אל הארץ, ואילו איסורי האכילה על הדם, הכישוף והשחתת הזקן מסתיימות בסיומת “אני ה'”.
בין שלל המצוות שבפרקים אלו, בולטות שתי מצוות המופיעות פעמיים: השבת מופיעה בתחילת הפרק בלשון “אני ה’ א-לוהיכם” ובסופו בלשון “אני ה'”, והעוול במשפט מופיע בתחילת הפרק בלשון “אני ה'” ובסופו (רמאות במידות ובמשקולות) בלשון “אני ה’ א-לוהיכם אשר הוצאת אתכם מארץ מצרים”. ביחס לשבת – הכפילות ברורה: השבת של”אני ה'” היא השבת הדתית שיסודה בבריאת העולם, ואילו השבת של “אני ה’ א-לוהיכם” היא השבת הסוציאלית שיסודה ביציאת מצרים. אולם מדוע כפלה התורה את איסורי הרמאות במידות ובמשקולות?….. (ע5″כ)
אז צדק צדק נרדוף וישבה הארץ לבטח
שבת שלום
שבוע טוב
להת