From:
Date: 2018-05-06 11:01 GMT+10:00
Subject: : בהר סיני….. בשנת היובל….שנה בשנה
To:
–
הארה
הaבוע בישראל קוראים את פרשת בהר. בחו”ל קוראים את פרשת אמור. בשבוע הבא תתיישר הקריאה בין ישראל לגולה
עיונים קודמים
בהר — תשע”ד —
בחוקותי* — תשע”ד —
*הערה – אני משתמש בכתיב מלא
בהר + בחוקותי — תשע”ה
(על: מיקום הפרשות, שנת היובל, וכי ימוך אחיך, 2-3 ברכות וקללות)
פרשת בהר — תשע”ו –(על: פרשות מחוברות, דבר ואמרת, שמיטה, הר סיני , והארץ לא תימכר… כי גרים ותושבים…, כי לי בני ישראל עבדים)פרשת בחוקותי — תשע”ו –(על: קללות, איש כי יפליא כערכך. המצוות והחוקים בהר סיני פרשות בהר + בחוקותי
פרשות בהר + בחוקותי — תשע”ז
(על:
פסוקים מההפטרה
כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃
גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃
הִנֵּה֙ אֲנִ֣י יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י כָּל־בָּשָׂ֑ר הֲֽמִמֶּ֔נִּי יִפָּלֵ֖א כָּל־דָּבָֽר׃
ועל הקשרנ בין הפרשה להפטרה – נא לעיין ב –
חידון השבוע
1. מה פתאום נזכר העורך להגדיר את מקום הדיבור דווקא פה, לקראת סוף תורת כהנים. למה לא הוזכר הר סיני בתחילת פרשת ויקרא, בפתיחת הספר? (התשובה הקלאסית ידועה)
2. ולמה דווקא מצוות שמיטה היא זו שהוכתבה למשה רבנו בהר סיני? בעצם, מתי התחילו לקיים בארץ ישראל את שנת השמיטה?
(המשך להלן)
3. בפרשתנו, נא לבחור שלש ארבע מצוות חשובות ביותר לקיום חיים חברתיים טובים
4. אלה ביטויים כפולים נמצאים בפרשתנו?
הקדמה כללית
חומש ויקרא = תורת כהנים. והנה יש לנו פרשה – פרשת בהר והכהן איננו – כהן “יוק”. מה קרה? מה לכהן ולשנת השמיטה?
וזה מעלה שאילה נוספת – מי היה אחראי על הלוח השנתי? איך ידעו מתי הראשון לחודש? איך ידעו מה היא שנה? האם במדבר באו עדים למשה רבנו ואמרו לו שהם ראו את מולד הירח? (לי “הקטן” לא ידוע). בתורה נאמר שחג הפסח הוא חג האביב, כלומר שאיכשהו היו צריכם לחגוג את חג הפסח באביב, שזה פחות או יותר לפי הלוח השמשי. אבל התורה מצווה על הקרבת קורבן מיוחד בראש חודש. מה – מתי היה ראש חודש בזמן המקרא? האם השנה הייתה 12 חודשי ירח? (כמו הלוח המוסלמי כיום? איך קיזזו את השנה הירחית על מנת שפסח יהיה באביב? בתנ”ך לא מוזכר עיבור החודש?
את הפסח הראשון לפי הכתוב חגגו בעת הירח המלא ב 15 לחודש בחודש “הראשון” – בעת יציאת מצריים. כלומר מישהו ידע/קבע את התאריך והודיע על זה לשני מליון + בני ישראל. כך שכולם ידעו באיזה יום להתאסף. שנה אחרי זה, חגגו שוב את חג הפסח ומישהו חישב את המועד “הנכון”. כ 600 – 700 שנה אחרי זה המלך יאשיהו החליט על מועד חג הפסח ולא ברור (לי) איך הוא ידע לקבוע את המועד.של החג.
אז מה הוא הלוח העברי/היהודי?
אז שאלתי את רבנו גוגל מספר שאילות, ועיינתי במספר הצעות לעיון כמו –
או
או
ׁ(מומלץ לעיון לאלה שיש להם/ן זמן, סבלנות וידע במתמטיקה, לי זה לקח שעות)
ובעצם רציתי לדעת מתי – אם בכלל, לפחות בזמן בית שני שמרו על שנת השמיטה. נראה להלן, כי פרשתנו מצווה על קיום שנת נשמיטה לבעתיד – לכשנבוא לארץ המובטחת.
פסוקי השבוע
כי תבואו אל הארץ
תעבירו שופר
תשובו איש
ושב אל משפחתו
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת בהר מכילה אוסף מצוות חקלאיות וחברתיות. 24 המצוות הן, מתוך
ויקרא, פרשת בהר
שכז: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה בשביעית
שכח: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד עבודת אילן בשביעית
שכט: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים בשביעית
של: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים בשביעית
שלא: מצוות עשה – לספור שנות יובל ז’ שמיטות
שלב: מצוות עשה – לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל
שלג: מצוות עשה – לקדש שנת החמישים
שלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה ביובל
שלה: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים ביובל
שלו: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים ביובל
שלז: מצוות עשה – לדון דין מקח וממכר
שלח: מצוות לא תעשה – שלא להונות במקח וממכר
שלט: מצוות לא תעשה – שלא להונות חברו בדברים
שמ: מצוות לא תעשה – שלא תמכר הארץ לצמיתות
שמא: מצוות עשה – להשיב קרקעות לבעלים ביובל
שמב: מצוות עשה – לגאול בתי ערי חומה עד שנה
שמג: מצוות לא תעשה – שלא לשנות לעשות עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה
שמד: מצוות לא תעשה – שלא להלוות בריבית
שמה: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בעבר עברי בבזיון
שמו: מצוות לא תעשה – שלא למכור עבד עברי בבזיון
שמז: מצות לא תעשה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך
שמח: מצוות לא תעשה – שלא להניח לגר תושב לעבוד בעבד עברי בפרך
שמט: מצוות עשה – לעבוד בעבד כנעני לעולם
שנ: מצוות לא תעשה – שלא להשתחות על אבן משכית
שכז: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה בשביעית
שכח: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד עבודת אילן בשביעית
שכט: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים בשביעית
של: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים בשביעית
שלא: מצוות עשה – לספור שנות יובל ז’ שמיטות
שלב: מצוות עשה – לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל
שלג: מצוות עשה – לקדש שנת החמישים
שלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה ביובל
שלה: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים ביובל
שלו: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים ביובל
שלז: מצוות עשה – לדון דין מקח וממכר
שלח: מצוות לא תעשה – שלא להונות במקח וממכר
שלט: מצוות לא תעשה – שלא להונות חברו בדברים
שמ: מצוות לא תעשה – שלא תמכר הארץ לצמיתות
שמא: מצוות עשה – להשיב קרקעות לבעלים ביובל
שמב: מצוות עשה – לגאול בתי ערי חומה עד שנה
שמג: מצוות לא תעשה – שלא לשנות לעשות עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה
שמד: מצוות לא תעשה – שלא להלוות בריבית
שמה: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בעבר עברי בבזיון
שמו: מצוות לא תעשה – שלא למכור עבד עברי בבזיון
שמז: מצות לא תעשה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך
שמח: מצוות לא תעשה – שלא להניח לגר תושב לעבוד בעבד עברי בפרך
שמט: מצוות עשה – לעבוד בעבד כנעני לעולם
שנ: מצוות לא תעשה – שלא להשתחות על אבן משכית
וההתחלה —
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: {ב} דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה:{ג} שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ:{ד} וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: {ה} אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר
יופי של פתיחת פרשה. מה שחסר פה זה התאריך. ישדו לנו מתי משה היה על ההר, ידוע לנו גם שבמשך 39 שנות הנדודים, אחרי מעמד הר סיני ובניית וחנוכת המשכן, ה’ המשיך לדבר עם משה באוהל מועד, (שלא ברור לנו אם זה היה המשכן וה’ אכן דיבר מבין שני הכרובים, או שהיה למשה אוהל נוסף מחוץ למחנה). וקראנו “ויקרא ה ה’ אל משה” “וידבר ה’ אל משה ואהרן..” ועוד. ברוב הפעמים לא מוזזכר המיקום
ולהיפך נאמר גם ” וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. .” (לדעתי זה סתם בלבול. ובכלל למה דווקא עניין שמיטה נאמר בהר סיני? מוזר
ועוד יותר, לפי הכתוב – בני ישראל נודדים במדבר, שומעים כל הזמן הבטחות על איזו ארץ זבת חלב וכו’ – וזה כנראה לפני שליחת המרגלים, והם אמורים להגיע לשם אוטוטו, ואולי לא יצטרכו להלחם, יש להם “רחפנים” – “את הצרעה אשלח לפניכם” ואז נוחתת עליהם מצווה שהם צריכים לזכור לקיים “אם וכאשר”, חוק חדש, ראשית במקום רועי צאן “וגם צאן והקר…” ועבדים שבנו את פיתום ורעמסס, הם יהפכו לחקלאים. !!!!
שומו שמיים
מה יאמר רועה צאן שלפתע אומרים לו – תשכח כל מה שלמדת מהנסיון שלך עד עכשיו. אתה עובר מקצוע במקום רועה צאן אתה עובד אדמה. אבל תדע, 6 שנים (תחרש ו) תזרע….ובשנה השביעית קח שבתון, אתה לא עובד, לא חורש ולא זורע. לא בוצר את הכרם וכו’ , אתה בשנת בטלה, לא עושה כלם, (וכנראה רעב ומפסיד כסף) כי בנוסף וכל מה שיש לך בשדה או בכרם מופקר ושייך לכל מי שרוצה.
מתוך
שלט בבית פרטי בירושלים המצהיר שכל תוצרת הגינה הפקר בשל שנת שמיטה
מה הם נושאי הפרשה?
מתוך לעיל
… הפרשה מפרטת דינים והלכות כלכליים, ובהם:
מצוות השמיטה, היובל ודינים נלווים
גאולת קרקע
איסור ריבית
דיני עבד עברי
גאולת עבד עברי הנמכר כעבד לגוי
איסור פסל, מצבה ואבן משכית
מה היא השמיטה ומה הוא היובל? (כבר עיינתי בנושא לפני שנים, אבל אוסיף) מתוך
…
שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב”ם מונה 10 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-4 מצוות של שמיטת כספים.
ניתן למיין את מצוות, הלכות ודיני השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים לחקלאי, אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינם קשורים כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.
בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה היו הן מהקשות ביותבימינו, יש מחלוקת האם שטחי מדינת ישראל מעצם קיומה של המדינה נחשבים לחלק מארץ ישראל לעניין שמיטה או שאזורים הנחשבים כמחוץ לתחומי ארץ ישראל אינם מחויבים במצוות שביעית גם אם הם כלולים בשטחי מדינת ישראל. המחייבים שמירת שמיטה בכל מדינת ישראל מתבססים על דברי הרמב”ם: “ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא או שופט מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים” .[2] לשיטתם, גם אלו הטוענים שלמדינת ישראל אין דין מלך צריכים להודות שיש לה דין של שופט ועל כן עליהם להחיל את מצוות השמיטה בכל שטחי מדינת ישראל. אולם למעשה, רוב גופי הכשרות, כולל הציונים דתיים, מסתמכים לפחות חלקית על כך שלקיומה של מדינת ישראל אין השפעה על מצוות שביעית, משום שלדעתם מדינת ישראל אינה מוגדרת כ”שופט” במובן ההלכתי.
מחלוקת זאת נוגעת בעיקר לערבה, לגביה חלוקים הדעות היכן עבר גבול עולי מצרים. העדה החרדית היא הכי מקילה בעניין זה, וכמעט כל השטח מקצה ים המלח דרומה נחשב מבחינתם חוץ לארץ. גופי כשרות אחרים מחשיבים כחוץ לארץ רק אזורים בדרום הערבה. על פי דעות אחרות, כל שטחי מדינת ישראל של היום הם חלק מארץ ישראל המובטחת.ר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה……
למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ”ג, ויקרא כ”ה, דברים ט”ו, דברים ל”א). המרכזיים שביניהם:
ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, “ואכלו אביוני עמך”. המטרה ברמה החברתית היא לתמוך בחלוקה שוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, ואם יש פרי – כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך ממד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב”ם בספרו מורה נבוכים.
לדעת שהארץ שייכת להקב”ה: טעם זה מבוסס על מה שאמרו במסכת סנהדרין (לט:) ששאל תלמיד אחד את רבי אבהו, למה ציוה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? אמר לו, אמר הקב”ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי.
מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: “ושבתה הארץ שבת לה'”. הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, “כי לי הארץ” (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד…(ע”כ)
יש לציין שמלבד שמיטה קרקע, יש גם שמיטת כספים, אבל זה אינו ענין בפרשתנו.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
2. וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַֽחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל-יֹֽשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל-אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ: {יא} יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַֽחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת-סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת-נְזִרֶֽיהָ: {יב} כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן-הַשָּׂדֶ֔ה תֹּֽאכְל֖וּ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ: {יג} בִּשְׁ נַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל-אֲחֻזָּתֽוֹ:
ארבע פעמים בשלושת הפסוקים מופיע השם “יובל”. משמעות השם מוסברת ב –
משמעות השם “יובל” היא קצת סתומה. תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן בחרו שלא לתרגם והשאירו את המינוח המקורי “יובלא”. על פי רש”י ומפרשים נוספים פירוש המילה יובל הוא אַיִל, כמו “ישאו שבעת שופרות היובלים”[1] ומכאן נקראה שנת החמישים, שביום הכיפורים שלה תוקעים בקרן האיל בכל הארץ, שנת היובל. על פי הרמב”ן יובל הוא לשון דרור וחופש, שכל אדם יכול לגור בכל מקום שירצה, שבשנת היובל חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים – “ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו”, ועל פי האבן עזרא יובל הוא לשון שילוח.
בנוסף לשנת השמיטה במחזוריות של שבע שנים, מופיע הציווי של שנת החמישים = יובל. זה כנראה גרם לבלבול בוסף
מתוך לעיל
……שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.
כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל.
(פשוט ולעניין – לא חוגגים כלומר לא מקיימים, וכנראה אף פעם לא קיימו את מצוות היובל)
ומתוך
…
לא הרי ביאור הפשט המפרש את מצוות היובל בדרך של זכרון למתן-תורה כהרי ביאור תורת הסוד ומשנת חב”ד הצוללים לרזי המצווה ומאירים את מהותה ועוצמתה האדירה והנדירה כל כך. מצווה זו קשורה במיוחד לגאולה העתידה, ושופר היובל קשור לשופר הגדול שיתקע בו בביאת המשיח.
“וקידשתם את שנת החמישים.. יובל היא”
אחר כיבוש הארץ וחלוקתה בידי יהושע, החלו למנות את השנים ולקדש את שנת החמישים, שנאמר בפרשתנו: וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה גו’, כי יובל היא קודש תהיה לכם גו’.
בראשית שנת החמישים התכנסו חברי הסנהדרין וקידשו את השנה, בירכו “מקדש השנים” והכריזו “מקודשת השנה ליובל”.
פרטי המצווה:
1) באותה שנה אסורה עבודת הארץ, חרישה וזריעה כו’ כמו בשנת השמיטה. 2) משתחררים לחופשי העבדים העבריים. 3) מוּשבים לבעליהם הראשונים, הקרקעות שנמכרו בארץ-ישראל. 4) תוקעים בשופר ביום-כיפור [משופר ישר ולא כשופרו של ראש השנה שהוא כפוף. בתפילת מוסף אומרים ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות כבמוסף של ראש השנה].
שילוח העבדים מתבצע בשלבים: בראש השנה מפסיקים לעבוד את האדונים, אבל עדיין אינם משוחררים לגמרי, תקיעת השופר ביום הכיפורים – משחררת אותם לבתיהם והופכת אותם בני-חורין.
השם “יובל” ענינו “תקיעה בשופר”, כי שופר של איל נקרא “יובל”. וגם משמעותו “הובלה ונדידה”, לסמל את הובלת הבעלים ונדידתם חזרה לאדמותיהם, ושחרור העבדים לילך להיכן שיובילום רגליהם, שאינם נתונים עוד להוראת אדוניהם, שהרי יצאו לחרות. על שם הדרור והחופש שניתן לעבדים, קורא לשנה זו הנביא יחזקאל “שנת הדרור”.
היובל נוהג רק בזמן שכל העם גר בארץ-ישראל, “כל יושביה עליה”, לכן משגלו מקצת השבטים באמצע בית ראשון – בטלה המצווה. אך תקנו חכמים להמשיך למנות ולציין את היובל כדי שלא תשכח מצוותו, וכך נהגו עד סוף ימי הבית השני [באותם שנים, שנת היובל היתה בשנת השמיטה, שנת הארבעים ותשע, ולא בשנת החמישים]…..
למרות הדמיון בין “שנת היובל” ל”שנת השמיטה” שבשניהם צריכים לשבות מהעבודה בארץ, הם שונים בטעם המצווה (לפי האברבנל ועוד):
“שמיטה”, לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, ניתנה כדי להזכיר שה’ ברא את העולם – “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש” [לכן כתוב בתורה שבעה לשונות “שביתה” על השמיטה, להדגיש את הקשר לשבעת ימי בראשית];
אבל מצוות ה”יובל”, לשבות בשנת החמישים, היא לזכר מתן-תורה במעמד הר סיני ביום החמישים לספירת העומר [ובמתן תורה רמזה התורה ואמרה “במשוך היובל המה יעלו בהר”].
הזכרון למתן-תורה הוא פשר כל מצוות היובל:
1) תקיעה בשופר – זכר לקול השופר שנשמע במעמד מתן תורה. 2) שחרור העבדים – זכר לשחרור ישראל מעבדותם במצרים כדי לקבל את התורה. ועוד: במתן תורה זכו בחרות אמיתית ומלאה, “חרות ממלאך המוות, חרות מהמלכויות וחרות מהיסורין”. והתורה היא חרות, כמאמר המשנה “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”. 3) אסור לזרוע ולקצור – כמו שהיה בהר סיני, במקום המדבר, לא זריעה ולא קצירה. 4) השבת קרקעות לבעליהם הראשונים – כפי שהיה אחר מתן תורה בכניסה לארץ.
זאת לפי דרך הפשט, ובתורת הסוד צוללים לרזי מצוות היובל:
עוצמה אדירה ביובל
היובל קרוי בתורה “קודש” משום שמתגלים בו כוחות רוחניים חזקים ונעלים מאוד [בחינת “קודש העליון, דרגת עתיק יומין ואור אין-סוף, שמעל עולם אצילות וסובב כל עלמין”], עד לדרגה שמעין לעתיד לבוא – שמו יובל ומצוותיו, הם תוצאה ישירה מההתגלות האלוקית הנשגבת שבאותה שנה:
1) שנת החמישים – בקבלה כתוב שיש חמישים שערים לקדושה, ובפתיחת שער החמישים, בשנת חמישים, נכנסים להיכלות הקדושה הנעלים והנשגבים ביותר [זה לעומת זה עשה אלוקים, יש חמישים שערי טומאה, ובמצרים שקעו ישראל ב-49 שערי טומאה, שער אחד לפני שער שיא הטומאה, שער החמישים].
2) יובל מלשון הובלה ונדידה – נדידה אמיתית למקום מרוחק באמת, מתקיימת רק ביובל, שמתגלים בה דרגות קדושה הכי נעלות, היהודי נודד מעלה, לעולמות עליונים הכי מרוחקים ונשגבים.
2) הפסקת העבדות – לצד הפסקת העבדות הפיזית קיימת גם הפסקת עבדות רוחנית: “עבדות” היא עבודת כפיה שאינה תלויה בחשק ורצון העובד, גם היהודי בעבודת ה’ נקרא “עבד” – בשל הצורך לכפות ולהכריח את יצריו לעבוד את ה’, אבל ביובל הוא מתעלה וסופג קדושה עילאית ואינו צריך עוד לכפות את יצריו, שכן הוא נמשך לעבודת ה’ מפנימיותו [בסגנון החסידות יובל הוא בחינת “ביטול במציאות” ולא “ביטול היש”, כי יש לו הבנה במעלת עבודת ה’, בשל ההתגלות האלוקית הנשגבת].
גם עבד שאוזנו נרצעה בשל העובדה שלא שמע לדברי הקב”ה להיות עבד לה’ ולא לבשר-ודם, וקיבל על עצמו מרות של בשר ודם ובשל כך אוזנו נרצעת – גם טיפוס זה משתחרר מהעבדות ביובל, כי ההתגלות האלוקית מכניעה את יצרו הרע, ומשיבתו לעבודת לה’.
זאת ועוד: הסדר הרגיל שצריך לעבוד כדי לקבל שכר, כלומר צריך להיות “עבדי ה'” בעמל תורה ומצוות ועל כך ה’ נותן שכר (על ידי “אתערותא דלתתא” זוכים “באתערותא דלעילא”), אבל ביובל זוכים בכוחות נשגבים ביותר, מפנימיות היכל כתר המלך, הניתנים כמתנה ולא כשכר על עמל ועבודה – לכן זה זמן שחרור מהעבודה [השכר עצום ואדיר ביותר, כתר המלך, שכמה שהיהודי יעבוד הוא לא יזכה בו “תמורת” עבודתו ועמלו, אלא הוא ניתן לו מלמעלה בבחינת מתנה (אתערותא דלעילא שלא על-ידי האתערותא דלתתא), וזה מתבטא בסמליות של הפסקת העבדות הפיזית. החופש מסמל שהאדם בעבודתו לא יצליח להגיע לשכר הנשגב של היובל]….(ע”כ. מומלץ)
3. וְכִֽי-יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ: אַל-תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ: {לז} אֶֽת-כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹֽא-תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ:{לח} אֲנִ֗י יְהוָֹה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים:
עוד מצווה סוציאליסטית יפה שלא מקיימים אותה כמשמעה. וכפל הכתוב “וחי … עמך”, מעניין.
מתוך
..שפעל “מך” על הירידה מערכו הקודם, כענין הנמוך נגד הגבוה. וכן שורש “מוט” משתתף עם שורש “נטה” ומורה על התחלת הנטייה מן החוזק אל הרפיון והנטיה לצד מטה. ויחס ההתמוטטות אל היד שהיא ציון העושר והחיל והנכסים, שהיד אוספת כל אלה כענין “יד חרוצים תעשיר” “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ורצונו לומר, תיכף, בתחלת נטיית ידו, תחזיק בו בל יפול. כי אחר שכבר נפל מציין זה בלשון “אזלת יד” “אפס יד” “רפה יד” וכדומה.
ויש הבדל בין פעל “חזק” בכבד [חִזֵק] ובין “מחזיק” בהפעיל. “חִזֵק” בכבד מציין שמחזק כח החלש — “חזקו ידים רפות” (ישעיה לה), “ויחזק ה’ את עגלון” (שופטים ג). ופעל “החזיק” מורה שתופס בחבירו בכח. ואם בא אחרי שימוש הב’ מורה שתופס בו בלא הנחה — “ועודך מחזיק בם” (שמות ט), “החזק במוסר אל תרף” (משלי ד). ורוצה לומר, שיתפס בו בתמידות ולא יניח ממנו, אפילו שמטה ידו כמה פעמים. וזה שאמר ומנין אם החזקת אפילו ד’ וה’…ת”ל “והחזקת בו”.
ומה שכתב “ומטה ידו עמך” פירשו שמלת “עמך” פורט רק אם הוא עמך ושוה לך בדרכי ה’, לא אם יוצא לתרבות רעה ועל ידי שתחזיק בו תחזק ביד מריעים…ספרא (מלבי”ם) פרשת בהר פרשה ה:
איזהו נשך ואיזהו תרבית?
איזהו נשך? המלוה סלע בחמשה דינרים; סאתים חטים בשלשה — מפני שהוא נושך.
איזהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטים, מדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשה דינרים. אומר לו “תן לי חיטיי שאני מוכרם ולוקח אני לי בהן יין”. אומר לו “הרי חיטיך עשויות עלי בשלשה דינרים, והרי לך אצלי בהם יין”, ויין אין לו. אם יש לו– חייב ליתן לו.
נשך ותרבית: “נשך” נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ו”תרבית” על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז”ל (ריש פרק איזהו נשך) שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, ולא חלקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. ומה ששנה הלשון לכתוב “נשך” בכסף ו”ריבית” באוכל, יש לפרש שתפס רבותא בכל אחד: כי מן הסברא הייתי אומר שבהלואת כסף אין האיסור רק משום תרבית, לא משום נשך, כי הלוה עוסק במעות ומרויח בהם יותר ממה שנותן להמלוה אגר נטר ואינו מפסיד בזה, קמ”ל שאסור גם משום נשך. ובאוכל הייתי אומר שאין האיסור רק משום נשך, (כי הלוה אוכל ומשלם ביוקר, נשוך הוא, כי אינו מרויח בהאוכל) ולא משום תרבית, כי אם היה המלוה מחזיק האוכל אצלו עד שעת היוקר היה לוקח גם כן כשער היוקר ואינו מרויח על ידי הריבית, קמ”ל שאוסר גם משום תרבית. וכל שכן שאסור בכסף משום תרבית ובאוכל משום נשך וכמו שדייק רבינא (דף סא) ממה שכתוב “ובמרבית לא תתן אכלך” ולא אמר “ואכלך לא תתן במרבית” כמו שאמר תחלה “את כספך..בנשך”, שכן סדר שני מאמרים המגבילים זה כנגד זה בדרך היפוך וסתירה. ועל כרחך כמו שפירשנו, שרצונו לומר, את כספך לא תתן אף בנשך, וכל שכן במרבית. וגם במרבית לא תתן אכלך, וכל שכן בנשך. ולכן הקדים שם “במרבית” שבו חידוש המאמר כפי הכלל שבעל הלשון יקדים תמיד מה שהיא עיקר במאמרו.
ומה שאמרו איזהו נשך ואיזהו תרבית.. לא קאי לפרש “נשך ותרבית” שבתורה, שאין הבדל ביניהם. שכל “נשך” היא “תרבית”, וכן בהפך כנ”ל. רק לפרש איזהו נשך דאורייתא ואיזהו דרבנן, וקורא אבק ריבית בשם “תרבית”. ומועתק ממשנה דבבא מציעא ריש פרק איזהו נשך.
ומה שאמרו המרבה בפירות רוצה לומר, אם הוא דרך משא ומתן שאז אינו מדאורייתא. ומ”ש וכן השער פירושו כך נמכרים בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת שיתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו, כשיעור מעותיו, כיון שיצא השער ויכול לקנותם בדמים הללו ועמדו חטים בשלשים ואומר לו “תן לי חיטיי”. וזה מותר אם נתן לו חטים אבל אם פסק לתת לו יין– אסור, שמא יוקיר היין הואיל ואין לו יין. ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר שיכול לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין — אסור אם יין אין לו. דאם היה לו יין הוה מוכר לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין וכי אייקר, ברשותו אייקר.
….
[ג] “וחי אחיך עמך”– זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים. אם שותהו אחד, מגיע ליישוב; ואם שותים אותו שנים, שניהם מתים. דרש בן פטורי, ישתו שתיהם וימותו שנאמר “וחי אחיך עמך”. אמר לו רבי עקיבא “וחי אחיך עמך”– חייך קודמים לחיי חברך.
וחי אחיך עמך: כבר בארנו (קדושים סימן לב) שיש הבדל בין “אתו” ובין “עמו”. שמלת “עמו” מציין ששניהם שוים ומזה דרש בן פטורי שישתו שתיהם וימותו כי אין לו שום קדימה על חברו. ור’ עקיבא מדיק “וחי..עמך” — ששוה אליך לחיות עמך, לא אל שימותו שניהם, שבזה לא יחיה עמך, בזה חייך קודמים.
ובבבא קמא (דף קיב, ובבא מציעא דף סב) דלר”א פי’ שיחזיר לו הריבית למען יחיה עמו, ולר’ יוחנן צריך הקרא לדרשה הנזכר פה. (ע”כ)
בקיצור, פרשה קטנה, אבל טעונה, וככל שמעמיקים בה מגלים בה יותר ויותר מרזי החיים התקינים.
מספיק להיום ויקויים בנו
וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל-הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח: {יט} וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ:
שבת שלום
שבוע טוב
להת
..