From:
Date: 2018-05-13 11:34 GMT+10:00
Subject: Fwd: : אם בחקתי……ופניתי אליכם….ואיש כי…. ואם נקבה
To:
הארה –
סוף סוף מתיישרים – השבת, בארץ ישראל קוראים (רק) את פרשת בחוקתי, בגולה קוראים את פרשות בהר + בחוקתי, ומכאן ואילך (עד לאירוע הבא מתישהו) הקריאה בגולה מסונכרנת עם הקריאה בישראל.
עיונים קודמים (בהר או בהר + בחקתי)
תשע”ד — בהר
תשע”ד — בחוקותי*
*הערה – אני משתמש בכתיב מלא.
תשע”ה בהר + בחוקותי
(על: מיקום הפרשות, שנת היובל, וכי ימוך אחיך, 2-3 ברכות וקללות)
תשע”ו – פרשת בהר
(על: פרשות מחוברות, דבר ואמרת, שמיטה, הר סיני , והארץ לא תימכר… כי גרים ותושבים…, כי לי בני ישראל עבדים)
פרשת בחוקותי — תשע”ו
(על: קללות, איש כי יפליא כערכך. המצוות והחוקים בהר סיני)
פרשות בהר + בחקתי — תשע”ז
:על)
פסוקים מההפטרה
מתוך ויקיפדיה
| הפטרה | |
| אשכנזים וספרדים | ירמיהו, ט”ז, י”ט – י”ז, י”ד |
|---|---|
| תימנים | יחזקאל, ל”ד, א’–כ”ז |
| איטלקים | יחזקאל, ל”ד, א’–ט”ו |
בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיהוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ׃
וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָֽׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א ירא [יִרְאֶה֙] כִּֽי־יָבֹ֣א חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַֽעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי׃
רְפָאֵ֤נִי יְהוָה֙ וְאֵ֣רָפֵ֔א הוֹשִׁיעֵ֖נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה כִּ֥י תְהִלָּתִ֖י אָֽתָּה׃
חידון השבוע
- מה הן שלש הקללות האיומות ביותר?
- מה ההבדל הכספי בין ערך גבר לערך אישה?
- מהו “חרם לה’? (הסבר להלן)
- איזה פועל (שורש) מופיע במספר הרב ביותר בפרשתנו?
הקדמה כללית
על חומש ויקרא
השבוע מסיימים את קריאת פרשות חומש ויקרא, המתפללים בבית הכנסת צועקים “חזק חזק ונתחזק” ממשיכים בקריאת ההפטרה וכו’, יפה. אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול – כל שבוע קוראים (ואולי לומדים) את הפרשה, אבל מה עם החומש? האם החומש הוא ספר שיש בו התחלה, אמצע וסוף,? האם יש בו מסר משמעותי לחיינו כיום? או ש….????
מה למדנו מקריאת החומש = תורת כהנים ומה אנחנו מרגישים?.
ובתור מפתח שיעזור לרענן את זכרוננו כדאי לעיין בסיכום החומש בכמה מאמרים שמדברים כללית על חומש ויקרא כגון מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
….רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל).
- 1.1 מצוות הקרבנות (פרקים א-ז)
- 1.2 שבעת ימי המילואים (פרקים ח-י)
- 1.3 דיני טומאה וטהרה (פרקים יא-ט”ו)
- 1.4 סדר עבודת יום הכיפורים (פרק טז)
- 1.5 איסור שחוטי חוץ ואיסור דם (פרק יז)
- 1.6 איסור עריות (פרק יח)
- 1.7 מצוות שונות (פרק יט)
- 1.8 עונשי עריות (פרק כ)
- 1.9 קדושת הכהנים, וקצת דיני קודשים (פרקים כא-כב)
- 1.10 מצוות המועדים (פרק כג)
- 1.11 נר התמיד, לחם הפנים והמגדף (פרק כד)
- 1.12 שמיטה, יובל ודינים נלווים (כה,א-כו,ב)
- 1.13 התוכחה (פרק כו)
- 1.14 מצוות ערכים וחרמים (פרק כז)
וביתר פרוטרוט אפשר להסתכל על 246 המצוות (כ 40% מתרי”ג המצוות) למשל מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
(לא אצטט את כולן אבל)
נראה שחלקן (המשמעותי בעיקר מה שקשור לכהנים ולא רק) איבד כל משמעות מאז חורבן בית שני לפני כ – 2,000 שנה. רצוי אם כך גם לעיין ברשימת המצוות של שחומש ויקרא ונראה שבעצם הכינוי “תורת כהנים” קצת מטעה, כי חלק די נכבד בכמות ודי משמעותי בחיי החברה בכלל, אינו קשור לכהנים
לדוגמה —-
מצוות הקשורות לכהנים
קיז: מצוות לא תעשה – שלא להקטיר שאור ודבש
קיח: מצוות לא תעשה – שלא להשבית מלח מקרבנות
קיט: מצוות עשה – למלוח כל הקרבנות
קכ: מצוות עשה – להקריב פר העלם דבר של הציבור
…
או
קמט: מצוות לא תעשה – שלא ליכנס למקדש מגודל שער
קנ: מצוות לא תעשה – שלא ליכנס לקדש קרוע בגדים
קנא: מצוות לא תעשה – שלא יצא כהן ממקדש בשעת עבודה
קנב: מצוות לא תעשה – שלא לכנס למקדש ולא להיות שתוי
…
ולא מוזכר תפקיד הכהן כרופא – לבדוק את סוגי הצרעת — נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.
לעומת זאת יש יותר 100 מצוות (ואולי קרוב ל 200 ואולי אי”ה אעשה על זה מחקר נפרד) שאינן שייכות לכהנים ושאינן משמעותיות כיום כגון
שמה: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בעבר עברי בבזיון
שמו: מצוות לא תעשה – שלא למכור עבד עברי בבזיון
שמז: מצות לא תעשה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך
שמח: מצוות לא תעשה – שלא להניח לגר תושב לעבוד בעבד עברי בפרך
שמט: מצוות עשה – לעבוד בעבד כנעני לעולם
או מצוות שהעולם הדתי מקפיד כיום כגון
קנד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בהמה וחיה טמאים
קנה: מצוות עשה – לבדוק בסימני דגים
קנו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דג טמא
קנז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול עוף טמא
…. או
שכז: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה בשביעית
שכח: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד עבודת אילן בשביעית
שכט: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים בשביעית
של: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים בשביעית
שלא: מצוות עשה – לספור שנות יובל ז’ שמיטות
ומצוות יפות כגון
רכד: מצוות לא תעשה – שלא לגנוב שום חפץ או ממון
רכה: מצוות לא תעשה – שלא לכפור בפקדון
רכו: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר על כפירת ממון
רכז: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר בשביעת ביטוי
רכח: מצוות לא תעשה – שלא לעשוק
רכט: מצוות לא תעשה – שלא לגזול
רל: מצוות לא תעשה – שלא לאחר שכר שכיר
רלא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל ישראל אפילו חרש
רלב: מצוות לא תעשה – שלא להכשיל תם בעצה
רלג: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עוול במשפט
רלד: מצוות לא תעשה – שלא להדר גדול בדין
רלה: מצוות עשה – לשפוט בצדק
רלו: מצוות לא תעשה – שלא ילך רכיל
רלז: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהציל חברו
רלח: מצוות לא תעשה – שלא לשנוא את חברו
רלט מצוות עשה – להוכיח את החוטא
רמ: מצוות לא תעשה – שלא לבייש אדם מישראל
רמא: מצוות לא תעשה – שלא לנקום בחברו
רמב: מצוות לא תעשה – שלא לנטור
רמג: מצוות עשה – לאהוב כל אדם מישראל
אכן הרבה מצוות בחומש ויקרא הם בעצם חוקים שדרושים לקיום חברה מגובשת שפועלת לטובת הכלל, הן בדיני “גילוי עריות” הן בדיני “עסקים” או אפילו בדיני “חקלאות” ועזרה לנצרכים. אבל בסופו של עניין, כאשר אני קורא לסיום את התוכחה (הקטנה) , אני די מבולבל וקשה לי להפריד בין המצוות כגון
אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן,
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים,
וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ
לבין העונשים בסוף – פרק כו
וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד … לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם–וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. לז … וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. לח וַאֲבַדְתֶּם, בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם, אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.
(:מקדשיכם ??? ולא אריח ???)
קורבנות אין ולא היו מזה כ 2,000 שנה, אבל קללות התוכחה התגשמו -… הפסוקים מזכירים לנו את הפוגרומים ובמיוחד את השואה !!!!….
ואולי להמתיק את הגלולה המרה, ולהסיט את המחשבות מהעונשים הקשים (שלפי הכתוב יהיו אם…. ושבדורנו לאחר כ 2,500 + שנות מאז שהקללות נכתבו – כבר היו די והותר, אז יש א-להים) מופיע נספח – לא הכי ברור לקורא רגיל – כפרק הסיום עם כ 11 מצוות על נדרי “ערכים” אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר … שאף הם נחלת ההיסטוריה (עוד להלן)
ומתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vayikra/Minka
..לאור ההנחה שכלל ישראל הם הנמענים של חומש “ויקרא”, כמו של שאר חומשי תורה, נשאלת השאלה כיצד עשויים הציוויים של עבודת הכוהנים להשפיע על הקורא הישראלי מן השורה, שאינו נמנה על המשתתפים בעבודת הקורבנות, ומהי תרומתן של מצוות אלו לכלל לומדי התורה, המורגלים בסיפורים היסטוריים מכוננים, ובקובצי חוקים הרלוונטיים עבורם?
מקובל לראות במצוות הקשורות לעבודת המשכן אמצעים שנועדו לתת מקום לעבודת ה’ באמצעות העלאת קורבנות מן החי והצומח. ואולם, עיון בסעיפי החוק שבפרשתנו ובשאר החומש מעלה תחושה, שיותר משנועדו הדינים הללו לאפשר את קיום הפולחן על ידי הקרבת קורבנות, נועדו הם לגדור לו גדרים ולהגבילו. …
עיקר מטרתה של תורת הכוהנים איננה להורות באופן חיובי כיצד לנהוג, אלא לאסור את הפולחן בדרכים שלא פורטו בה. ההנחה שביסוד הפולחן הישראלי היא, שבני האדם נוטים מטבעם לעבוד את הא-ל באמצעות קורבנות, ולכן יש להגביל את הנטייה הטבעית הזו באמצעות מיסוד הפולחן וקיבועו בתבניות ברורות…..מעשי הקרבת הקורבנות עשויים מעצם טיבם להוביל את העוסקים בהם לאקסטזה. שחיטת בעלי החיים הרבים והעיסוק הרב באש, המלווה בניגונים חוזרים ונשנים בכלי הנגן של הלוויים, עלולים להוות סביבה טבעית להתנהגות יצרית בלתי נשלטת. בסביבה זו מוצב הכוהן, שחונך מינקות לתפוס עצמו כנבחר וכמיוחד לעומת ישראלי בן שבט אחר. במצב כזה הוא עלול לפרש בטעות את ייחודו זה כפריבילגיה המאפשרת לו קרבה יתרה אל הקודש, ולהשתמש בכלֵי הפולחן ובמקום הקדוש כפלטפורמה לחוויה דתית-אישית שלו עצמו. לפיכך, דווקא במקום הזה ובהקשרים החברתיים האלה, נדרש החוק ליצירת מערכת של בלמים והגבלות שנועדו למנוע תופעות כאלה. הפירוט הארכני של הדרישות המדוקדקות, שנדרשות באופן מיוחד מן העוסקים בעבודת הקורבנות, משמש אפוא כמעצור מפני התלהבות יתר של הכוהנים במשכן, על ידי הפיכת הסביבה האקסטטית שתוארה לעיל לסביבה פורמליסטית “יבשה”…..
הרב מנחם ליבטאג[2] טען ש”פרשת ערכין” הוצבה בסוף ספר ויקרא דווקא משום שהיא פותחת במצוות שהן בגדר רשות, ומסיימת במצוות שהן חובה גמורה, כדי שסיום הספר יהיה מעין פתיחתו, …
“פרשת ערכין” יוצרת קשר איתן בין סוף ספר ויקרא לתחילת ספר במדבר, הוא “חומש הפקודים”, שבו חוזרים ופוקדים את בני ישראל. כיוון שכל מפקד נושא בחובו סכנה לנפקדים, יש לתת פדיון נפש, כפי שנאמר מפורשות בתחילת פרשת “כי תשא” (שמ’ ל:יא-טז). במפקד הראשון הייתה חובה לתת מחצית השקל, לכן לקראת המפקד של ספר במדבר הוצבה “פרשת ערכין” שלא במקומה הטבעי,[4] ובכך נרמזה, או אף הומלצה, האפשרות של מתן פדיון נפש לכל הרוצה בכך. הדמיון למחצית השקל מתחזק, משום שגם בהערכת אדם התעריף קבוע; העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי כולם שווים לפני הא-לוהים.
(ע”כ. מומלץ. אבל,… בדרך כלל איננ מביע דעה, מעניין שעד היום יש כאלה שחייבים בכל צורה שהיא להצדיק את הפולחן תוך שימוש בידע הפילוסופי של ימינו,שהתפתח במילניום השני לספירה, התורה לא נכתבה כספר פילוסופי ואי אפשר ולהתעלם מביטויים כגון “ריח ניחוח אישה לה’, ועוד, שמעידים שבזמנו זה היה הפשט, מילא, נמשיך ונחכה לביאת המשיח בב”א),
ועוד מתוך מאמר מעניין בנושא פולחן הקורבנות ומבנה החומש ב-
…
את הפולחן בכלל והרבה פרטים הכרוכים בו נחל המקרא מן האלילות שקדמה לו. לא רק את המושגים המרכזיים כמו מקדש, כהן, קרבן אלא גם פרטים רבים. למשל, הטענת הרע על עצם כלשהו וביעורו (השעיר לעזאזל ביום כיפור), הדם הדוחה את המשחית בפסח (ביררנו זאת בפרשת בא) ועוד. משום כך הדרך המתודית הנכונה לברר את טעם הפולחן היא ראשית לעמוד על טעמו באלילות, ואחר כך לנסות לברר הנותר במקרא משהו מן הטעם האלילי? הנעלם לגמרי? או כפי שראינו כמה פעמים, נותר שיור אבל חלה בו תמורת מעמקים. (ע:כ. מומלץ)
הארכתי בהקדמה = קדימה לפרשתנו המחרידה, המאיימת, והמבלבלת
פסוקי השבוע
ואם עד אלה
ואם בזאת לא
ואם מבן חודש
ואם גאל יגאלנה
ערב שבת שלום
פתיחה
השבוע מסיימים את קריאת חומש ויקרא, עד לפני שבועות מספר היינו די עסוקים בקבלת ידע על תפקידי הכהן כולל המגבלות שמוטלות עליו וההטבות “הקטנות” שהן מנת חלקו. ובשבוע שעברהייתה הפתעה ראשונה, פרשה שלימה בספר תורת כהנים שהכהן אינו מוזכר בה. וההפתעה נמשכת.
פרשת בחוקותי, מכילה שני פרקים (מינוס שני פסוקים שמסיימים את פרשת בהר) שהם בעצם שני נושאים שאינם קשורים אחד למשנהו.
פרק כו, – ברכות (מעט) + קללות (הרבה) — ואין כל זכר ל–כהן
פרק כז’ – נדרים על “נדבה” (למקדש = לכהנים) של שווה ערך כספי של “נדבת” בני אדם, בעלי חיים, נדל”ן וכדומה
וכאן וְאִם-מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶֽעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל-פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַֽעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן:
שלוש פעמים “הכהן” מופיע בפסוק 1. יפה. החומש התחיל עם הקורבנות — אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן…. וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת-הַדָּ֔ם
ומסיים ב – וְחִשַּׁב-ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַכֶּ֗סֶף….. לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ: וְנָתַ֤ן אֶת-הָֽעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:
נכון היו כמה פרשות ופרקים שאין להם כל קשר לכהן, אבל יש למצא לכהן מקור מכניס כספים, אז הפרשה מסתיימת “מס כהנים” איש, עבד, בעל חי,חפץ, קרקעף כל דבר לפי ערכו/ה שווה הערך הכספי – יינתן לכהן . נו — תורת כהנים, מה זה אומר לנו כיום? (מה הכהנים עושים ע כסף פדיון הבן? פולן הכהנים שולט גם בימינו, גם ללא הקורבנות וללא מס “הערכים”.
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%99
….
את עיקר הפרשה תופס פירוט של הברכות והקללות, חלק המכונה גם “פרשת התוכחה”. זהו תיאור השכר והעונששיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך ומחמיר עד העונש החמור ביותר – הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם. הקללות מסתיימות בנימה אופטימית – “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים… וזכרתי להם ברית ראשונים”.
לדעת הרמב”ן, הקללות האמורות בפרשה זו, מכוונות לתקופת חורבן בית ראשון, וגלות בבל, כאשר הוא מצביע על פסוקים בפרשה, הרומזים למה שהתרחש בפועל בתקופה זו.
בהמשך הפרשה מובא קובץ הלכות בעניין הערכה כספית של נדבה שאדם נודב לבית המקדש, והלכות הנוגעות לפדיון או המרה של קודשים כמו מעשר, הקדש, בכור,מעשר בהמה ושדה שהוקדשה. (ע”כ)
ולמעוניינים/ות בחקר נוסף ומעמיק של הפרשה ניתן לעיין ב –
אוסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר – אילן מובא ב –
https://www1.biu.ac.il/Vayikra/Behoukotay
ולבחור נושא.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- אם בחקתי תלכו…..
הפרשה פותחת בתנאים — “אם”, וזו מילת מפתח, עורך התורה (בשם ה’), מציב לבני ישראל תנאי מאוד מחייב, וזה בעצם ציווי שהפך ל”פתרון” הדתי להבנת תורת השכר והעונש, לכל עונש בידי הטבע או בידי אנוש יש סיבה. שכרוכה באי קיום מצווה זו או אחרת. ואכן ידוע הביטוי “אם שמוע תשמע(ו) מופיע 4 פעמים בתורה. ולבטוי זה אפשר לקרא —
= הצופן להתפתחות היהדות
“אם בחוקותי תלכו” – זה הצופן או הקו המדריך שמזה כ – 3,000 שנה חכמי הדת היהודית מנסים לפתור אותו בצורה זו או אחרת. ואחד המוצרים הסופיים הוא ה”שולחן ערוך”
ולכל המנסים לפענח את הצופן יש נקודת מוצא אחת – יש כח עליון שמושך בחוקי הקיום עלי אדמות.
בימינו, או יותר נכון בעת האחרונה – אולי מימי שפינוזה והלאה יש להתפתחות האנושות בכלל ולעם היהודי בפרט שני צופנים ואולי שניים וחצי.
– הצופן הדתי – של המאמין בכח עליון
– הצופן המדעי – של חוקרי המדע
— (ואולי גם) הצופן של האדיש — מה זה חשוב, הכל סתם
והיות ואנחנו עוסקים בעיון בפרשה השבועית, שהיא פרק מפתח במסורת היהודית, אז הפרק הראשון של הפרשה נותן לנו את הצופן הדתי על שני חלקיו
החלק הראשון :- החיובי
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם … וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ
ולעומתו -החלק השני – השלילי
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה…. אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה … וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם ..
הכל ברור – עקרונית אבל לא ברור מעשית – מה בדיוק חייב האדם לעשות בכל רגע מחייו
שתי מילות מפתח הן — בחקתי ו – מצוותי, מה הן פרטי החוקות והמצוות שלא תמיד ברורות ומובנות? מה ואיך צריך לעשות או לא לעשות?. סתם הכתוב וקימץ בפרטים. כך שאין להתפלא על זה שיש לנו משנה עם 63 מסכתות, ותלמוד (בבלי) עם 37 מסכתות ו 2,711 דפים (מהדורת וילנה)
למעוניינים/ות מומלץ לעיין על המשנה, ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94
ו על התלמוד. ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99
(לא אצטט)
וכידוע שלא תמיד יורדים גשמים בעיתם. וגם ידוע שההיסטוריה של עם ישראל רווייה בבלהות ובמנוסות. אז התשובה ברורה, כי ברור שאיכשהו התקיים התנאי השלילי = “אם לא תשמעו..” ברור ל”מומחי ה-בחוקותי – שיש “לשפר” את פרטי קיום המצוות הלא ברורות, כגון לאסור על שירת נשים, למכור את המדינה בפסח, לסגור את חברת אל על בשבת, מיום שישי בצהריים, בקיצור ליצור חומרה על חומרה.
(רק קשה שלא לפקוח עיניים ולומר שאולי אין קשר ישיר בין הנחת תפילין, או הפגנת ציציות בחוץ – לירידת גשמים בעיתם.) אז קראנו בעבר ואנחנו קוראים השבת את מה שידוע כ”תוכחה הקטנה” הרצאה ארוכה של העונשים הצפויים לעם ישראל כתוצה מ”אם לא תשמעו..”
(ושוב לדעתי, כותב התוכחה הקטנה כתב את מה שכתב לאחר שחווה או שמע על הבלהות, הפסדים במלחמות וכו’ שעם ישראל עבר והחליט לכתוב על זה כקללה בלשון עתיד)
ומה היא התוכחה (הקטנה)? מתוך
http://etzion.org.il/he/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%94
….
קריאה מדוקדקת של הפרשה מובילה לתובנה, שהתורה מתארת תהליך התפתחותי:
א. שלב 1 – עם ישראל מפר את הברית על ידי אי שמירת חוקי התורה. הפרה זו מובילה לענישה.
ב. שלב 2 – במידה ולמרות העונש, ממשיך עם ישראל בסירובו להיכנע, יקרו אסונות נוספים.
ג. שלב 3,4 – חזרה על תבנית זו עוד פעמיים.
ד. שלב 5 – במידה ועם ישראל עדיין יסרבו, יוביל הדבר לחורבן בית המקדש ולגלות.
כך נאמר בשלב החמישי:
“ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם: והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה: ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה” (ויקרא כ”ו, ל”א-ל”ג)
במבט ראשון, השלבים שתוארו לעיל מצביעים על מסכת של פורעניות וצרות ההולכות ומחמירות. אולם, מלבד השלב האחרון – שחומרתו בולטת – תהליך החמרת הקללות בשלבים הראשונים אינו ברור כלל.
כמו כן, מהשלב השני ואילך מדגישה התורה שהקללות יהיו “שבע על חטאתיכם”. אמנם רש”י בכל שלב מנסה לזהות את שבע האסונות ובמקביל את שבע החטאות, אך הדוחק בניסיון זה ניכר לעין.
לעומת רש”י, טוענים האבן עזרא והרשב”ם שאין להבין “שבע” כמספר מדויק, אלא כביטוי לגודל האסון שנראה פי כמה מגודל החטאים.
סביר להניח, שבחירת המספר שבע נועדה כדי לקשר את פרשת התוכחה לפרשת השמיטה (שנה שביעית) והיובל (שבע פעמים שבע שנים). על ידי קישור זה, מחברת את התורה בין עונש התוכחה לבין הפרת שמיטה ויובל ודיניהם. למעשה, דבר זה כתוב במפורש בשלב החמישי:….
ברים מזכירים את המציאות המתוארת בספר שופטים:
“ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה’ ויתנם ה’ ביד מדין שבע שנים .. והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו: ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור… ויבואו בארץ לשחתה: וידל ישראל מאוד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'” (שופטים ו’, א’-ו’) …
לפי הרמב”ם, פרשת התוכחה היא אחד מהמקורות הבסיסיות העוסקים בתגובה הדתית לאסונות. משנתו בעניין זה מופיעה בתחילת הלכות תעניות, הפותחות במצווה מן התורה “לזעוק לפני ה’ בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור”. וכך כתב (ראה גם מורה נבוכים ח”ג, ל”ו):
“ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן … וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה ‘והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי’, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי” (הל’ תעניות א’, ב’-ג’)
ברור הדבר, שהרמב”ם התייחס לצרות המופיעות בפרשת בחוקותי לא רק כענישה, אלא גם כמסר א-לוהי. משום המגבלות האנושיות שיש לנו, אין אנחנו מסוגלים להבין צדק א-לוהי באופן מלא. אבל, לכל הפחות, אנו יכולים לקלוט את משמעות המסר הקורא לנו לשוב.(ע”כ)
וצתוך התפלספות נוספת ב –
….מילת התנאי ‘אם’, משנה את אופיו של הקטע. ללא המילה ‘אם’, הקטע מתאר שלשלת התרחשויות. בהיותן מתוארות כך ולא אחרת, הן קשורות במחבר של הכרח. אך המילה ‘אם’, פותחת אפשרויות. אפשר כך, אך אפשר גם אחרת. אם כך – אז כך, אבל אם אחרת – אז אחרת. הפיצול לאפשרויות, הוא ראשית החירות, שהרי אתה נקרא לבחור ביניהן. הנה הקטע המכונן, של אביר החירות היהודית – הרמב”ם:
רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.[2]
עולם הרצון, הוא עולם ה’אם’. עולם ה’אם’, הוא עולם ה’אפשרות’ וה’אולי’. תמונת העולם של כל אחת ואחד מאיתנו, נעה בין ההכרח לאפשרות, בין הגורל לחירות. כל אחד ואחת נוקטים עמדה, ביחס לאופן שבו אנחנו מספרים את סיפור חיינו….(ע”כ. מומלץ)
ומתוך
…פרשת הקללות שנאמרה בחוקותי לדעתו של הרמב”ן לא היא שנאמרה בפרשת כי תבוא וכמו שכתב בויקרא כו טז: “וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה (כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו” (ובעניין הנבואות הכתובות ראה מש”כ במאמר הנבואה), ורש”י בדברים כח כג: “קללות הללו (כי תבוא) משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב”ה אמרן כמשמען”…
הש”י חישב 436 שנים לא שמרו ישראל שמיטין ויובלות מתוך 850 שנה מכניסתם לארץ עד גלותם. ומהיכן נדע זאת? לא נאמר במפורש, אלא מעצם העובדה שעשו הרע בעיני ה’ נלמד שלא שמרו שמיטה ואם מצווה המפורשת בתורה לא שמרו על אחת כמה וכמה שלא שמרו כל הדברים שאינם מפורשים. עכשיו צא וראה כי על פי רש”י מנשה המלך לא שמר שמיטה כל שנות רשעו (שהרי כל מקום שנאמר שנעשה הרע בעיני ה’ לא קיימו את מצוות התורה פשוטו כמשמעו) וזה בניגוד גמור להלך הרוח בקרב שלומי לא שמר שמיטה כל שנות רשעו (שהרי כל מקום שנאמר שנעשה הרע בעיני ה’ לא קיימו את מצוות התורה פשוטו כמשמעו) וזה בניגוד גמור להלך הרוח בקרב שלומי אמוני ישראל שחושבים בתמימותם כי בכל תקופת השופטים והמלכים בני ישראל דקדקו במצוות קלות כבחמורות…
(ע”כ)
- וְאַ֕ף אֲשֶׁר-הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: {מא} אַף-אֲנִ֞י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי
מה ה”קרי” הזה?
מתוך
http://www.e-mago.co.il/magazine/leviticus.html
במקרא מופיע הביטוי הייחודי ללכת עמו קֶרִי בפרק כו בספר ויקרא, בחלק התוכחות אחרי חלק הברכות, שבע פעמים:
וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות], וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, וְיָסַפְתִּי [אוסיף] עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא. זאת היא כאן, בפס’ כא, האזהרה השלישית. הראשונה מובעת בפס’ יד והשנייה בפס’ יח כך שככול שיילך וייגבר מרד העם, מרד כפול – הבוז למצוות אלוהים והבוז למכות שיטיל עליו כעונש, כן תוכפל עוצמתן של המכות אשר תילבשנה פנים רבות ומרות]. וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי [לא תיקחו מוסר, לא תתקנו דרכיכם], וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי, וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [מכות/ענשים כבדים פי שבעה מהחטאים]. וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב, נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם, וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. (…). וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [הייסורים יהיו כבדים פי שבעה מהחטאים]. וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (…). וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם, וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ [אלה מכם שיישארו בחיים, יירקבו בעוונם בארצות אויבכם וגם בעוונות אבותיהם יירקבו]. וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם [אך אם יתוודו על עוונותיהם ועל עוונות אבותיהם, על הבגידה שבגדו בי ועל דרך המרי נגדי שבה הלכו עד שגם אני הלכתי נגדם במרי והבאתי אותם לארץ אויביהם, ואם ייכנע אז לבם האטום והקשה ואז יקבלו את העונש על עוונם]. וְזָכַרְתִּי [אז אזכור] אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (ויקרא כו:כא-כה, כז-כט,לט-מב)
קרי, מהשורש קרי/ה, קרה, לקרות, שפירושו כאן הוא לפגוש/לפגוע, דהיינו, לפגוש במובן העוין של המילה, ללכת נגד, להתנגד ל-, לקרוא תגר על, להתעמת עם, להילחם ב-. פירוש השם קרי, שמופיע אגב רק בביטוי השלם “ללכת עמו קרי”, ולא באופן עצמאי, הוא אם כן מפגש עוין, התעמתות, קרב.(ע”כ)
ומתוך
….מה פירוש הביטוי המופיע רק כאן: “ללכת עם ה’ קרי”? הפרשנים הציעו הסברים רבים, ונשתדל להציג אותם כדי להבין את המסר שהתורה מתכוונת למסור במילים אלה.
מקריות בקיום המצוות
כך רש”י מבאר: “רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות”. זאת אומרת שקיום המצוות על ידי בני ישראל אינה אלא לעתים, ואין בה ההתמדה הדרושה לביצוען. כך גם מסביר הרשב”ם: “אם תלכו עמי במקרה ולא תדיר כאדם שאינו הולך תדיר אצל בוראו”. הרש”ר הירש מבאר את הביטוי בצורה דומה, אלא שלדעתו עיקר הדגש הוא החיסרון בכוונת המבצע את המצוות:
“קרי” הוא כל הנעשה בלא כוונתנו ומחוץ למסגרת חישובינו…(ע”כ. מומלץ)
- כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.
מהו החרם ומה פתאום “יומת”?
אַךְ כָּל חֵרֶם אשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה’ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת. וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’ (וי’ כז:כח-ל). ….
מה זה ה”חרם” הזה?
ניתוח המושג והשימוש במילה “חרם” ניתן ב –
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7884
(אבל זה לא כל כל שייך לפרשתנו)
וכנ”ל בעוד מאמר שמנתח את חוקי החרם, ניתן ב –
(לא אצטט. מומלץ)
ומתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Behukotai/Klain
….
ל פי ההקשר, התורה באה להורות שהנכסים שהוקדשו לה’ או ששייכים לה’ אינם בני פדייה. הפסוק הראשון בא ללמד שהמחרים את רכושו חייב למסור אותו לכוהן. הפסוק השלישי מדבר על מעשר שני, ובא להורות שהוא בעצם שייך לה’, ולאור הנאמר בספר דברים (יד:כב-כג) פירשו חז”ל, שמעשר זה נאכל על ידי הבעלים בירושלים: האדם הישראלי האוכל אותו נהנה מ-“שולחן גבוה”. כלומר, שכביכול האדם מוזמן על ידי הקב”ה לאכול ממה שבעצם שייך לה’. אבל קשה להבין את הפסוק השני: משמעותו המילולית היא לכאורה, שאם מחרימים אדם, אין לו פדיון, וחייבים להמית אותו. וולטר,[1] בהשתלחו כנגד הדת היהודית, הבין את הפסוק באופן זה, וביקש להוכיח ממנו שהעברים הקדמונים נהגו להקריב קורבנות אדם, כפי שעשה יפתח עם בתו, וכפי שרצה שאול לעשות עם בנו יהונתן.[2] האומנם זו משמעות הפסוק?
לפי חז”ל, הנושא המדובר אחר לחלוטין. יש בדברי חז”ל שני הסברים שונים:
1) לפי המכילתא והתוספתא, אין כאן כל נדר – בניגוד למה שמשתמע מההקשר – אלא הוראה שלא לקבל פדיון ממי שחויב מיתה על ידי בית-הדין:
שלשה חרמים הן: “כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה'” – אלו חרמי כהנים. “כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'” – אלו חרמי
גבוה. “כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה” – אלו חייבי מיתות בית דין.[3]
וכן: “חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון, שנאמר “כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת”.[4]
לפי הבבלי, אכן מדובר בהקשר של נדר, אך
בדין מיוחד מאוד: במי שהתחייב לתרום להקדש את ערכו של אדם שעתיד למות מיתת בית-דין: “מנין ליוצא להיהרג, ואמר אחד ערכו עלי, מנין שלא אמר כלום? שנאמר: ‘כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה'”.[5]
הפירוש השני אומץ על ידי רש”י בפירושו לתורה. לעומתו, פרשני הפשט העדיפו את הפירוש הראשון. כך הרשב”ם: “אדם שיתחייב מיתת בית דין אין לו פדיון”. וכן החזקוני, שמשתדל להסביר מדוע התורה משתמשת במונח העמום “חרם”: “לפי שבית הדין היו ממיתים בכמה ענייני מיתה נאמר ‘כל חרם’, כלומר באיזו מכל הארבע מיתות שיחרימו בית דין בה את האדם”. הרש”ר הירש מבהיר[6] כי מסר התורה הוא, שהטלת גזר דין מוות איננה החלטה שרירותית של אינסטנציה אנושית, אלא הוראה טרנסצנדנטית מן השמיים:
כי לא השופט הוא שגזר דין מוות, על-פי חוק הנובע משיקולי תועלת אנושית, אלא המשפט הא-לוהי הוא שהטיל את “חרם המוות” על הפושע, …
אוי וואי – כתבתי יותר מדי, רציתי קצר ויצא ארוך, אז אסיים)
וְאַ֣ף-גַּם-זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא-מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא-גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם:
אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי:
חזק
שבת שלום
שבוע טוב
להת