עיונים קודמים
במדבר – תשע”ד
,תשע”ה
(על: אפריים ומנשה, תפקידי הלוויים, איש על דגלו.. תחנו,)
תשע”ו
(על: תוכן הפרשה, תאריכים, ספירות אוכלוסין, פקודי הלוויים, פדיון בכורים בלוויים)
במדבר – תשע”ז
(על:: שאו את ראש, וידבר ה’ …. באחד לחודש השני……ואת כל העדה הקהיל באחד לחודש השני ויתילדו, .ואלה תולדות אהרן ומשה… אלה שמות בני אהרן,
ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו …. והזר הקרב יומת (פרק ג פסוק י’) …….למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת (פרק ג’ פסוק לח’),ולקהת משפחת העמרמי, כלפקודי הלוויים כל זכר מבן חודש ומעלה 22,000…
פסוקים מההפטרה
וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי׃
וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃
וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃
חידון השבוע
1. מהו התאריך לפי הלוח (עברי ולועזי) של: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַים”?
2. כמה פעמים בפרשתנו מופיע תשימוש בשורש נ.ש.א, כמו ונשיא , או נשא
3. מהו המספר הגבוה ביותר, והמספר הנמוך ביותר בפרשתנו
הקדמה כללית
לפני שבוע סויימנו את הקריאה השבועית של חומש ויקרא, השבוע מתחילים חומש חדש חומש במדבר.וכבר בפסוק הראשון , ומסתיימת האופוריה בה היינו תוך כדי אחרי קריאת תכנים שונים שאינם עלילות אלא קבצים של דרישות להתנהגות היחיד והחברה החל מהציוויים שמתארים את שפע הקורבנות שה’ מכתיב ודורש, את חיובי אישה יולדת ומצורעים, , הכתבת דיאטה בשרית, הגדרות טומאה וטהרה,.רשימה ארוכה (כפולה) של איסורי גילוי עריות ואי אפשר לשכוח את ציווי השמיטה (תופעה או אירוע חקלאי שחודש בישראל מיד בתחילת ההתישבות החדשה בארץישראל ולסיום רשימת קללות שינחתו עלינו אם…(ושבעצם נחתו מזה זמן רב,ולקינוח – הטלת מס אישי למילי קופת הכהנים. לא פךא שלסיום קריאת החומש צעקנו חזק, רק עבר שבוע ועכשיו אנחנו חוזרים למציאות ולמקום = למדבר.
פרט לסיפור על מיתת בני אהרן בעת חנוכת המשכן וסקילת האיש המקלל – שני אירועים עלילתיים שאירעו במדבר, ספר תורת כהנים לא מציין מיקום. לעומת ארבעת החומשים בראשית, שמות, במדבר ודברים בהם מציינים הרבה מיקומים גיאוגרפיים, ספר תורת כהנים, כשמו כן הוא – אין מיקום פרט לציון שאקרא לו “ציון אקראי” ציון שמופיע פעמיים, פעם פסוק המסיים את החומש
אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי: (חזק)
שהוא בעצם חוזר על מה שמאמר בתחילת הפרשה הקודמת (4 פרקים קודם לכן)
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:
{ב} דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ
שזה קצת מבלבל, אם נזכור את תחילת החומש
ויִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
{ב} דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב
אעזוב את הדיון בסוגיית מיקום הדיבור הא-להי אל משה,החל מהמיקום הראשוני אי שם המדבר בהר הא-להים, דיבור שבקע משיח הסנה דרך דיבורים על שפת היאור, בהר סיני, באיהל מועד, מבין שני הכרובים ועוד, עד לדיבור האחרון על הר נבו. (עוד נושא למחקר)
וקצת על חומש במדבר, לרענון בקצרה – ניתן לעיין ב –
(לא אצטט)
חזרה למדבר ולספירת יוצאי מצריים, מינוי הלוויים וכו’
פסוקי השבוע
ואתכם יהיו איש איש
שנים עשר איש איש
וכן נסעו איש
תחת כל בכור
ערב שבת שלום
פתיחה
אחרי כ – 10 שבועות של “הנחתה” בלתי פוסקת של מצוות, איסורים וסייגים שהסתיימה עם “המטרת” קללות (וגם ברכות כמובן ומעניין היחס בין שתיהן) בא תורו של חומש במדבר שבמפתיע פותח בנושא שונה לחלוטין, מה שנקרא בלע”ז “אנטי קלימקס” (anti-climax). ואולי זה בעצם המשך “הגיוני”. כי עיקר חומש ויקרא, עוסק בקורבנות, בתפקידי הכהנים ובהרצה שוטפת של המשכן (כלומר המקדש). אומנם רוב הקורבנות הם קורבנות “רשות”.- חד פעמיים,כלומר אם אדם חטא, או אישה יולדת, צריך בשיל זה תקציבץ התקציב בא ממסים. אז לפני שבוע שמענו על מס התנדבותי – מס ערכים, שאותו משלם לכהן אדם שנודר ערך כספי. כנראה שמס התנדבותי אינו מספיק, לא להקרבה שוטפת של קורבנות, ולא לקיום יומיומי של הכהנים שמספרם גדל מ 4 – 5 כהנים בדור יצאת מצריים עד כמה אלפים בזמן המקדש.
בקיצור, יש משכן, יש כהנים, צריכים כסף. מה עושים? סופרים את חצאי השקלים. אופס – עושים מפקד אוכלוסין וכל נפקד “תורם” מחצית שקל
אז מה יש בפרשתנו? מתוך
… בפרשת במדבר יש 159 פסוקים, והיא השלישית באורכה מבין פרשות התורה מבחינת מספר הפסוקים. היא מחולקת ל-30 פרשיות (מיקום 4), מתוכן 23 פרשיות פתוחות ו-7 סתומות. בפרשה אין כלל מצוות.
זו הפרשה האחרונה, או האחת לפני האחרונה הנקראת במהלך ספירת העומר. לרוב נקראת הפרשה סמוך לראש חודש סיוון.
הפרשה עוסקת בעיקר במניינים ובמִפקדים של בני ישראל ושבטיו.
והתוכן)
פירוט שמותיהם של נשיאי השבטים.
מפקד של כל הגברים יוצאי צבא בעם ישראל לפי שבטים.
חלוקת שנים עשר השבטים לארבעה מחנות.
תיאור תפקידי שבט לוי ומניין הלויים.
פדיון בכורות בני ישראל בבני שבט לוי.
תיאור ספציפי של תפקידי הלוויים בני קהת: נשיאת כלי המקדש.
(ע”כ)
ויש לציין שבפרשת במדבר אין מצוות. יש לחכות עד שבוע הבא
ומתוך
הספר נקרא גם “חומש הפקודים” כיוון שיש בו שני מִפקדים (‘פקידות’ בלשון חז”ל) של בני ישראל ומפקד נפרד ללויים. מכאן בא גם השם הלועזי Arithmoi, בתרגום השבעים. ספר במדבר מספר על 40 השנים שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, אך למעשה, כמעט רק על השנתיים הראשונות וחצי השנה האחרונה במסע. (ע”כ)
ולמעוניינים/ות בעיון לעומק, ניתן לבחור מאמר אחד או יותר מתןף רשימת הקישורים של תוצרת אוניברסיטת בר-אילן ב –
או מתוצרת ישיבת הר עציון ב –
(לא אצטט. מומלץ לבחירה אישית)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר
הזכרתי שבחומש ויקרא אין גיאוגרפיה, בא חומש במדבר ומייד ציון מקום (אי שם במדבר) וציון תאריך די מדוייק
ומה שמעניין – “וידבר” — “במדבר” האם שתי המילים מאותו שורש?
מתוך
.מצאנו, שדרשו חכמים את הפסוק בדרשות רבות, הדורשות כל מילה בפסוק.
על המילים “וידבר ה’ אל משה” דרשו1:
דבר אחר ‘וידבר ה’ אל משה’ אשריו של משה שששים רבוא עומדים, והכהנים והלוים והזקנים הכל עומדים שם, ומכולם לא נדבר אלא עם משה.
על המילים “במדבר סיני” דרשו2:
‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני’ למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר באש מנין (שמות י”ט) ‘והר סיני עשן כולו וגו”, ובמים מנין שנאמר (שופטים ה) ‘גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים’ ובמדבר מנין ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני’. ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נ”ה) ‘הוי כל צמא לכו למים’ דבר אחר ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני’ אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר ‘במדבר סיני’.
על המילים “באהל מועד” דרשו3:
דבר אחר ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני’, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג’) ‘ויקרא אליו ה’ אלהים מתוך הסנה’ ואחר כך (שם י”ב) ‘ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר’, ודיבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ‘ויאמר ה’ אל משה במדין’, ודיבר עמו בסיני שנאמר ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני לאמר’, וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות, שנאמר (מיכה ו’) ‘והצנע לכת עם אלהיך’ הרי הוא מדבר עמו באהל מועד.(ע”כ)
ומתוך
שלא יהיה ספק מי המנהיג פה
בפתיחת הספר שבו יהיו משברים קשים בין העם למנהיגו, האל בוחר לשים את משה בראש
ספר במדבר מתחיל בפסוק סתמי: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר” (א). כל מה שיש בפסוק הזה הוא הפנייה למשה, המקום והזמן.
המדרש אינו רואה כך את הדברים ובפרשנות שיש בה ממד של מהפכניות הוא אומר כך (במדבר רבה א, ו):
“וידבר ה’ אל משה”, אשריו של משה, שששים רבוא עומדים, והכהנים והלוים והזקנים, הכל עומדים שם,
ומכולם לא נדבר אלא עם משה.
כבר שלושה ספרים מאחורינו, בשניים מהם ה’ מדבר עם אדם אחד בלבד – משה. והנה המדרש אומר – אל תראו את הבחירה הזו כמשהו מוחלט, עליכם להבין שהבחירה במשה לא הייתה משהו חד-פעמי אלא משהו רב-פעמי. האל בפנייתו אל משה מקבל החלטה. לפניו עומדים 6 מיליון גברים ומהם יש כוהנים ולוויים ואפילו זקנים וכולם מוכנים לשמוע את דבר ה’, אבל ה’ בוחר במשה. ורק אִתו הוא מדבר.
מלבד החידוש שיש בבחירתו של משה יש כאן עוד אמירה חשובה. בפתיחת הספר שבו יהיו משברים קשים בין העם למנהיגו, האל בוחר לשים את משה בראש. היה אפשר לפנות ישירות לעם, היה אפשר להפנות את הציווי אל העם – אבל האל מחליט – משה בראש.
במידה מסוימת ספר זה הוא ספרו של משה עוד יותר מספר דברים. בספר זה נראה את עלייתו של משה וגם את נפילתו והדחתו מכס המנהיגות. (ע”כ)
ומה אומר יורם טהר לב, ב –
….הפרשה הזאת עוסקת במשהו שהיהודים מאוד לא אוהבים: סדר, דייקנות ומשמעת! וכבר הפתיחה אומרת לנו שלפנינו מסמך רשמי חשוב ביותר. בראשו מצוין המקום הגיאוגרפי שבו נאמרו הדברים למשה: מדבר סיני; המבנה שבו נשמעו: אוהל מועד, והתאריך שבו התרחש הדבר: באחד לחודש השני, בשנה השנייה ליציאת מצרים. ומדוע היה צריך לציין את כל הפרטים? כי מה שנאמר בהמשך, אולי לא ימצא חן בעיניי כל השומעים.
זה מתחיל במינוי מנהיגי העם. משה קובע (מה שקיבל, כמובן, מפי הגבורה) מי יהיו מנהיגיו של כל שבט, בלי לתת לבני השבט עצמם להתערב בבחירה. כאותו השדכן האומר לבחור שבא אליו: לא מעניין אותי מה אתה רוצה, אני יודע מה אתה צריך.
לחפף זאת עבירה
ליהודים קשה מאוד להיות “ראש קטן”, והפרשה הזאת נועדה לחנך אותם לכך. משה קובע לא רק מי יהיו מנהיגי העם, הוא קובע (39 שנים מראש!) איך תחולק הארץ בין השבטים לאחר הכיבוש, איפה יוצב כל שבט סביב המשכן בעת המסע במדבר, והוא קובע שבני שבט לוי יתפרנסו מעבודת הקודש – ושאף אחד לא יפצה פה ויצפצף….יש לשער שבין בני השבטים היתה התמרמרות לא קטנה על בחירת המנהיגים בלי לתת לעם לחוות את דעתו. ייתכן שכאן נטמנו השורשים של המרד של קורח ועדתו. הבחירה הזאת של המנהיגים בלי היכרות מוקדמת עם צאן מרעיתם, אולי תובן מהמשל על השדכן.
מעשה בשדכן
מעשה בשדכן שהצליח להביא לחופה זוג בלי שהבחור ראה את הבחורה טרם החתונה. לפני החופה הוא עומד ליד החתן ולוחש על אוזנו: תראה איך אמא שלך בוכה. תראה איך אמא של הכלה בוכה. וגם אתה תבכה כשתרים את ההינומה, ותראה איזו כלה קיבלת… (ע”כ)
2. שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:
פסוק פשוט אבל מפריע את מנוחת הפמיניסטיות. “כל זכר…” למה רק??? מתוך דיון בנושא מנקודת מבט של האישה, ב –
…לעולם לא נדע את מספר הנשים, התינוקות, הילדים, הזקנים והבלתי כשירים לקרב שיצאו ממצרים והשתתפו בנס
אחת התחושות הקיומיות הקשות ביותר היא הרגשת בלתי נראוּת, בלתי נחשבוּת או בלשון ימינו, “שלא סופרים אותנו”.
ספר במדבר פותח בציווי חגיגי ומרומם לקיים מניין: “שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם” (ב). אנו מצפים למניין אדיר ממדים של “כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל”: כל אוהל יבוקר, כל משפחה תימנה, חגיגת ענק של פדויי מצרים. והנה חלקו השני של הפסוק מצמצם את המניין: “בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם”. רק הזכרים זוכים להימנות. הפסוק הבא מצמצם את הנספרים אף-יותר: “מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם” (ג).
עתה אנו מבינים שהמניין הוא לצורכי מלחמה, רק הגברים הבוגרים נספרים. לעולם לא נדע את מספר הנשים, התינוקות, הילדים, הזקנים והבלתי כשירים לקרב שיצאו ממצרים והשתתפו בנס. הם לא נספרו, וכאילו מעולם לא היו.
מול הקול המצמצם יש בתנ”ך גם קולות מכלילים. כך מתוארת למשל ההתייצבות בפני הברית: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם… כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ” (דברים כט, ט). גברים, נשים וטף מכל המעמדות. גם חז”ל הלכו בדרך זו, לעתים קראו את המקרא כמתייחס לקהל כולו (האם נוכל לדמיין שעשרת הדיברות נִתנו לגברים בלבד?) ולעתים פירשו פירוש מצמצם. לדוגמה, כשגרסו ש”בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” הם הגברים ולא “בנות ישראל”, בכך לא ספרו אותן בקהל (כך למשל כשהם מבינים את מצוות סמיכת הידיים האמורה בבני ישראל מתייחסת לגברים ולא לנשים: קידושין לו,ע”א: “בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות”)….
3..
וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הֽוּא: {ה} וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם …. לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:
שמות נשיאי השבטים מפורטים מספר פעמים בספר במדבר. מעניין. האם יש לזה משמעות מיוחדת לאנשי דור המדבר או למסורת של היהדות?
ובכלל – איך נשמרו השמות ולמה הם נכתבו? (נושא למחקרנוסף)
אבל קשה. אז מתוך
.נשיאי שבטי ישראל היו נשיאים של שבטי ישראל בנדודי בני ישראל במדבר. בתורה מוזכרים כמה פעמים נשיאי ישראל, בכל פעם בשמות והקשרים אחרים; לא הוברר עד כה מהי משמעות “נשיא” בהקשרים אלו: האם אדם מכובד, או בעל תפקיד מוגדר, ומהי משמעות הרשימות השונות (ע”כ)
לפי מה ומתי הנשיאים נבחרו? מתוך
מה היה הקריטריון שעל פיו נבחרו הנשיאים?
לדעת ה”כלי יקר”, הקריטריון היה אחד: הגינות והעדר משוא פנים. כל אחד מן הנשיאים היה שייך למשפחה מסויימת בתוך השבט. “איש ראש לבית אבותיו הוא”. היה חשש שאותו נשיא, שהוא גם בן משפחה וגם נשיאו של כל השבט, יפלה לטובה את קרוביו לעומת אחרים. באחרים – ישלוט ביד רמה ויהיה עליהם לראש (=ראש בראש), ואילו בקרוביו ינהג ביד רכה (=יד ביד). על כן אומרת התורה שכל נשיא, שיהיה “איש למטה” ינהג כ”ראש” גם על קרוביו: “איש ראש לבית אבותיו הוא”.
הנצי”ב מוולוז’ין הולך בדרך אחרת. לא רק תכונותיהם האישיות של המועמדים הן המביאות לבחירתם ע”י הקב”ה אלא רצונם של הבוחרים. נקודת המוצא שלו היא קושי כרונולוגי. פרשת במדבר נאמרה בא’ באייר (=באחד לחודש השני), ולכאורה רק אז נבחרו הנשיאים. לעומת זאת, בפרשת נשוא רואים אנו שאותם נשיאים הקריבו קרבנות בחנוכת המזבח, שהיתה חודש קודם לכן, בא’ בניסן. יתירה מזאת, כבר בפרשת ויקהל – שנאמרה בחודש תשרי, חצי שנה לפני כן – נאמר: “והנשיאים הביאו את אבני השוהם”; ומכאן שהם נתמנו עוד קודם לכן!
מתוך קושי זה מגיע הנצי”ב למסקנה, שהנשיאים הללו נבחרו עוד לפני זמן רב על ידי כל שבט ושבט. וכאן בא הקב”ה ואישר את הבחירה שבחר העם עצמו בנשיאיו. דברי הנצי”ב מתאימים למה שנאמר בספר דברים בפרשת מינוי המלך: “שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ א-להיך בו”. בחירת המלך היא אנושית וא-להית כאחד. לאור זה מובן היטב מה שדרשו חז”ל על הפסוק “והמתנשא לכל לראש”, ש”אפילו ריש גרגותא” – שהוא האחראי המתמנה על שאיבת המים בבורות – מקבל את מינויו מלמעלה, “משמיא קא מוקמי לה”. (ע”כ)
..
ומתוך
….החלק הארי של שמות נשיאי השבטים ושמות אבותיהם שאליהם הם מתייחסים הם שמות יחידאיים בתנ”ך, ומיעוטם בלבד ידועים ממופעים אחרים בו. והנה, כל כמה שמצוי בספרות חז”ל מספר רב למדי של מדרשי שם, שמות מרבית נשיאי השבטים לא זכו להידרש בספרות חז”ל הקלאסית ככלל, ודרשות בודדות הגיענו, ובכלל זה מדרש שמו של נחשון בן עמינדב (במדבר א, ז; במדבר רבה, יג, ז, נב ע”ד) ומדרשי השמות אֱלִישָׁמָע בן עַמִּיהוּד וגַּמְלִיאֵל בן פְּדָהצוּר (במדבר א, י; תנחומא בובר, נשא, לג, עמ’ 43). זאת שלא כמו שמות השבטים עצמם שזכו בספרות המדרש להסברים אטימולוגיים שונים, לרבות בבמדבר רבה בהתייחסות לקרבנות הנשיאים, שָׁם מופיעים מדרשי שם אחדים הנוגעים לשבטים ולא לנשיאיהם. וכך נאמר בנוגע לקרבנות שבטי דן ואָשֵׁר: “מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן לפי שדן נקרא שמו על שם דין ואשר נקרא שמו על שם אישורו לפיכך צוה הקב”ה להקריב אשר אחר דן שצריך הדיין לאשר דינו כמה דתימא ‘דרשו משפט אשרו חמוץ'” (ישעיהו א, יז) (במדבר רבה, יד, י, סא ע”ב). בהמשך מובאים הסברים אטימולוגיים נוספים של השם אָשֵׁר (שם, סא ע”ב-ע”ד).
בנות שבט אשר
לעומת כל זאת, בקובץ המדרשי המאוחר “מדרש אגדה” שנערך במאה השתים עשרה-שלוש עשרה לערך, מופיעים מדרשי שם של מרבית הנשיאים (מדרש אגדה, במדבר א, ה-טו, עמ’ 75–77). הקבלה תמציתית יותר לחומר זה מצויה ב”פענח רזא” לרבי יצחק בן יהודה הלוי, מבעלי התוספות במאה השלוש עשרה (פענח רזא, ירושלים תשנ”ח, עמ’ תג-תה). מקור הדברים איננו מוזכר בקבצים אלה. במאמר הנוכחי ננתח את הדרשה המתייחסת לשמו של פגעיאל בן עכרן שנדרש לא עליו כי אם על בנות שבט אָשֵׁר כמכלול. בהקשר זה יצוין כי בתנ”ך מוזכרות בצורה ספציפית שתי נשים מכובדות משבט אָשֵׁר. הדמות האחת היא שֶׂרַח בת אָשֵׁר, ודמות נוספת, שׁוּעָא בת חֶבֶר בן בְרִיעָה בן אָשֵׁר, מוזכרת ברשימת היחס בדברי הימים א’ (ז, ל-מ). אף שאין בידינו מקורות מדרשיים על אודותיה, אפשר לקבוע שהיא נזכרת מחמת חשיבותה.
הדרשה ב”מדרש אגדה” מיוסדת באופן חלקי על מוטיבים המופיעים במקורות מוקדמים יותר בספרות חז”ל הנוגעים לבנות שבט אָשֵׁר, אולם לצד זאת היא מכילה מוטיבים חדשים שאינם ידועים ממקורות אחרים, וכצורתה זו לפנינו מקור ייחודי ויחידאי. כמו כן, הקישור לפגעיאל בן עכרן ייחודי לדרשה זו. המקור מציין בחלקו הראשון את יופיין של בנות אָשֵׁר ששימש כגורם שהביא לפיוס בין השבטים, ובהמשך מובא מדרש של השם פגעיאל בן עכרן בהוראה שבנות השבט ביקשו רחמים על בעליהן לפני המלך במקרים שבהם התפתחו מצבי איבה….
.
“‘לאשר פגעיאל בן עכרן’. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר ‘כי אשרוני בנות’ (בראשית ל, יג), ולכך בירכו משה ‘יהי רצוי אחיו’ וגו’ (דברים לג, כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו”.
המקור הבסיסי לפיו בנות אָשֵׁר היו נאות הוא בבראשית רבה (צט, יב, עמ’ 1282–1283), שם נדרשת ברכת יעקב לשבט זה כמתייחסת להיותן של בנותיו נאות, תוך קישור עם מדרש השם אָשֵׁר. וכך נאמר: “‘מאשר שמנה לחמו’ (בראשית מט, כ) שבנותיו נאות שנ’ ‘כי אשרוני בנות’, וכן הוא אומ’ ‘יהי רצוי אחיו’ בבנותיו. ‘והוא יתן יעדני מלך’ (בראשית, שם) שבנותיו ראויות למלכות שנאמר ‘המלבישכן שני עם עדנים'” (שמואל ב’ א, כד)….
הדרשה ב”מדרש אגדה” מטעימה כי אם נתגלעה מריבה בין שבט אָשֵׁר לשבט אחר, אותו השבט היה בוחר להינשא עם בנות אָשֵׁר, דבר שהיה מפיג את המתיחות הבין שבטית, משמש גורם ממתן, ומביא לפיוס ולהשכנת שלום. אם כן, הנישואין עם בנות אָשֵׁר שרתו מגמות אסטרטגיות של שבטים אחרים. בהקשר זה יוער כי על שבט אָשֵׁר נאמר בברכת משה “בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר” (דברים לג, כד), אך הוא לא היה המרובה ביותר בבנים, ושבטים אחרים היו בעלי אוכלוסייה גדולה יותר. אולם הוא קנה לעצמו יתרון באמצעות בנות השבט. …קישור בין השם פגעיאל בן עכרן לבין המוטיבים הנסבים על בנות אָשֵׁר. אנו שומעים שבנות אָשֵׁר שימשו בעתים נצרכים בתפקיד של שתדלניות ומתווכות לפני הרשויות, דבר הנלמד בגזרה שווה. מקור הדרשה לפיה הלשון “פגיעה” היא תפילה הוא בבבלי ברכות (כו ע”ב), שם נזכר: “יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ‘ויפגע במקום וילן שם’ ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ‘ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'”.
למרות שהמילה “פגיעה” משמעה תפילה, מהקשר הדברים ב”מדרש אגדה” מתברר שמדובר פחות בנשיאת תפילה ממשית, ויותר בפעילות של שתדלנות. נראה בבירור לומר שהכוונה שבנות אָשֵׁר היו כפי שהעלינו נשואות למלכים, שהיו מצאצאי לאה.
יש לציין כי עיקר הקטע ב”פענח רזא” על פגעיאל בן עכרן מתייחס לקטע האחרון ב”מדרש אגדה”: “‘לאשר פגעיאל בן עכרן’. שאשר הי”ל [=היו לו] בנות יפות, וכל שהי’ עכור ומחויב ראשו למלכות היו בנותיו מפגיעות ומבקשות רחמים מהמלך ומחל לו”.
אפשר לסכם ולומר כי שרח בת אָשֵׁר, שנודעה לפי ספרות חז”ל בחשיבותיה ובפועליה הענפים, היוותה מבחינות מסוימות אב טיפוס ודגם לנשות שבט אָשֵׁר שהיו נשואות לכוהנים ולמלכים. (ע”כ. מומלץ)
4.וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:
וְהַלְוִיִּ֗ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹֽא-יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל
וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת
וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל-מוֹעֵ֨ד | מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה | וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:
3 פעמים בפרשתנו מופיע האיום של עונש מוות על מי שמתערב בצורה זו אחרת בעבודת הלוויים והכהנים. עוד פסו אחד מדבר על הקצף הא-להי, שאף הוא בעצם איום על מגי=ה
מהו הקצף? מתוך המאמר לעיל של טהר-לב
קצף הוא אחד מסוגי הכעס. ואלה הן דרגות הכעס: כעס, זעם, חימה, חרון אף וקצף.
הכעס הוא הביטוי הקל ביותר, והוא ניכר בדברי נזיפה שהאדם נוזף בחברו. כל שאר מיני הכעס אינם נאמרים במילים, אך ניכרים בפניו של האדם. זעם ניכר בעיניים, שהוא נועץ בחברו מבט זועם. חרון ניכר באף, שנאמר חרון אף, שהאדם מתחיל לנשום נשימות קצרות לפני התפרצות. חימה ניכרת במצח, שעולה לו הדם לראש וחש כי חומו עולה. והקשה מכולם הקצף היוצא מפיו של האדם, ואינו יכול לכבשו או להסתירו. ולכן מתואר זעמו של הקב״ה במילה הקשה ביותר: קצף.
על האדם לעשות הכל כדי להתגבר על כל סוגי הכעס למיניהם. שלמה המלך עליו השלום כתב במשלי: “כעס בחיק כסילים ינוח”. פירוש יפה לפסוק הזה נותן המגיד מדובנא. הוא ממשיל זאת לחנווני המחזיק את הסחורה המבוקשת ביותר בחיקו, כי מרבית הנכנסים לחנות מבקשים לקנותה, והוא נדרש להגישה מהר – ואילו את הסחורה שאין לה כמעט ביקוש הוא מחזיק במדפים העליונים שהגישה אליהם קשה.
כך בדיוק נוהג האדם החכם: מחזיק את הכעס במדפים הרחוקים, והוא שולף אותו לעתים נדירות ביותר. אך הכסיל מחזיק דווקא את הכעס בחיקו ומשתמש בו במהירות בכל הזדמנות. לכן נאמר: כעס בחיק כסילים ינוח.
5.וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם
המרת הבכורים, איכשהו מובנת, המרת הבהמות לא ברורה. מה בדיוק נעשה?
(תשובה בפעם אחרת – הזמן אזל) – אז
שבת שלום
חג שבועות שמח
להת