From:
Date: 2018-06-03 10:05 GMT+10:00
Subject: בהעלתך את הנרות… עשה לך….שאהו בחיקך
To:
עיונים קודמים
פרשת בהעלותך – תשע”ד
תשע”ה
(על: כהן, הדלקת נרות במשכן, בחודש השני ב – 14…, חצוצרות, קברות התאווה,)
תשע”ו
(על “וידבר….לאמר, וידבר ה’ אל…דבר…. ואמרת, המנורה, פסח שני, ויהי העם כמתאוננים, נון הפוכה, האישה הכושית)
פרשת בהעלותך תשע”ז
(על: תוכן, מעשה המנורה, על פי ה’ יסעו. בשנה השנית בחודש השני, ויאמר משה לחובב…, אספה לי 70 איש…)
פסוקים מההפטרה
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה’: טו. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה’ צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז. וְנָחַל ה’ אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: י
חידון השבוע
1, כמה לוויים הניף אהרן בתהליך הקדשת הלוויים?
- כמה ימים היה פסח שני הראשון ובאיזה תאריך?
- מה היה תפקיד 70 האנשים שנבחרו ומה קרה עם אלדד ומידד (אני עוד לא יודע תשובה לשאילה)
4ץ איזהו הסיפור המרשים ביותר בפרשתנו?
הקדמה כללית
כבר הזכרתי מספר פעמים שצורת הלימוד של פרשת השבוע לא נותנת הזדמנות למבט כללי על התורה בכלל ועל החומש בפרט. אנחנו לומדים כל “עץ” = כל פרשה לחוד, אבל מעט ולא לומדים/רואים את “היער”. חומש במדבר הוא “יער” אחד מחמשת היערות = חמישה חומשי תורה, אז החומש (“יער”) הוא בעיקרו אוסף של אירועים שאירעו במדבר (מי, איפה, ולמה וכדומה, לא כל כך ברור) אבל “היער” משובץ פה ושם ב”פרחים” מצוות (כגון – סוטה, נזיר “ובמיוחד” פרה אדומה, שפרט לצבע ותהליך ההכנה, כל נשאר לא ברור ולא מובן ולא ידוע אם ובכלל) . אז מה אומרים חכמינו?.
מתוך
https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/13602
.
חומש במדבר עוסק, כמשתמע משמו, בקורותיהם של עם ישראל במדבר, ולכן הוא סיפורי באופיו והוא ימשיך מפרשת בהעלותך והלאה לספר על מה שהתרחש בחיי המדבר. באופן תמוה, קיימות בפרשת נשא כמה פרשיות החורגות לכאורה מן התיאור של חיי ישראל במדבר ונראות כלא קשורות לחלוטין להקשר התוכני שבו הן ממוקמות. כוונתי היא בעיקר לפרשיית אשם גזלות (ה, א-י), פרשיית סוטה (ה, יא-לא) ופרשיית הנזיר (ו, א-כא). השאלה שתעמוד במוקד עיוננו היא מה מקומן של פרשיות אלה דווקא כאן, בתווך שבין תיאור סדרי המחנה ובין תיאור תחילת המסע עצמו.
כדי להציע יריעה רחבה יותר לשאלה זו נצטט חלק מהקדמתו של הרמב”ן לחומש במדבר, שם הוא כתב את הדברים הבאים:
והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה’ אשר עשה עמהם להפליא, וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה……. (ע”כ. מומלץ)
או מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2635
רובו של ספר במדבר הוא סיפור, אך יש בו גם מצוות לשעה ומעט מצוות לדורות. הוא עוסק בתיאור חלק מהשנה השנייה לצאת בית ישראל מארץ מצרים ולכתם במדבר (בפרשת קרח ופרה אדומה נקטע התיאור, והוא מתחדש בפרק כ’, בתחילת שנת הארבעים), ומוסר את מצוות השעה שנצטוו בהן ומעשי ה’ אתם.
לפי מניין המצוות לרמב”ם, יש בספר חמישים ושתיים מצוות, עשה ולא תעשה, הנוהגות לדורות.
כבר העמידנו ראב”ע על העובדה שלמעשה מפרט הספר מעשים שאירעו במשך שנתיים בלבד:
“והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים” (ראב”ע במדבר כ’, א). (“בשנה הראשונה” – כוונתו לשנה הראשונה שבמדבר, היא השנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים.)……..
תאריכים חשובים בספר במדבר
שנה א’ – א’ ניסן “החדש הזה לכם ראש חדשים”. רש”י: כזה ראה וקדש (שמות י”ב, ב).
שנה א’ – ט”ו בניסן “ויהי בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם” (שמות י”ב, נא).
שנה א’ – א’ בסיוון “בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני” (שמות י”ט, א).
שנה א’ – ו’ בסיוון מעמד הר סיני (שמות י”ט-כ’).
שנה ב’ – א’ בניסן “ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן” (שמות מ’, יז).
שנה ב’ – י”ד בניסן “ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני” (במדבר ט’, ה).
שנה ב’ – א’ אייר “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” (במדבר ז’, א).
שנה ב’ – י”ד באייר “בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו (פסח שני) (במדבר ט’, יא).
שנה ב’ – כ’ באייר “ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני ישראל” (במדבר י’, יא-יב).
שנה מ’ – א’ באב “ויעל אהרן הכהן אל הר-ההר על-פי ה’ וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש (במדבר ל”ג, לח).(ע”כ. מומלץ)
התוכן יפה, מעניין גם הסדר, או האי-סדרץ והנושא הראשון בפרשת בהעלותך הוא אחד הדוגמאותץ בספר שמות בנו את המשכן, והכניסו אליו את כל כליו כולל המנורה. המשכן חונך בטכס רשים בחומשויקרא, ולפני שבוע קראנו על 12 מתנות 12 הנשיאיםף והשבוע – צתיווי על הדלקת המנורה. מתי הודלקה המנורה פעם ראשונה? (דיון להלן)
פסוקי השבוע
קח את הלוויים
והקרבת את הלוויים
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן
ויקם העם כל היום
ערב שבת שלום
פתיחה
לרענון .- מה יש בפרשה? נושאים בקיצור
— הדלקת המנורה
— הקדשת הלוויים
— פסח ראשון ושני
— הענן כמורה דרך
— שימוש בתצוצרות להתרעה והקהלת העדה
— שיחת משה ויתרו חותנו
— סדר המסע במדבר
— (נונים הפוכים) ויהי בנסוע
— תאווה לבשר, השליו והמגפה כולל בחירת 70 אנשים שארי רוח
— האישה הכושית וצרעת מרים
וקצת באריכות – מתוך
הדלקת המנורה
משה מוסר לאהרון הכהן מאת האלוקים את הפרטים השונים הכרוכים בהדלקת המנורה שעמדה במשכן ואהרון מקיים את ההוראות כלשונן.
(קיראו: למה היו 7 קנים במנורת בית המקדש?)
הכנת הלויים לעבודה במשכן
כהכנה לעבודתם במשכן על הלויים לעבור הליך מיוחד. עליהם לגלח את שערותיהם ולכבס את בגדיהם, ולאחר שיזו עליהם מ’מי החטאת’ (הנעשים משריפת הפרה האדומה עליה נקרא בפרשת חוקת) הם יביאו עמם אל המשכן שני פרים כקורבנות עולה וחטאת.
בני-ישראל ישעינו את ידיהם עליהם, אהרון ומשה יניפו אותם כלפי מעלה ורק אז הם יוכלו להתחיל לעבוד במשכן.
ההליך המיוחד מתבצע והלויים מתחילים לשרת במשכן. רק לויים בין הגילאים 30 ו-50 נחשבו ככשירים לעבודת המשכן.
חוגגים פסח במדבר
שנה לאחר יציאתם ממצרים, מצווה האלוקים על בני-ישראל להקריב שוב את קורבן הפסח בדיוק כפי שעשו זאת שנה קודם לכן לפני יציאתם ממצרים ובני-ישראל מקריבים את הפסח כדת וכדין.
קבוצה של אנשים שהייתה טמאה ולא יכלה להקריב את קורבן הפסח התלוננה לפני משה: “למה ניגרע? גם אנו רוצים להקריב את קורבן הפסח ומדוע לא נוכל לעשות זאת?” משה מעביר את תלונתם לאלוקים שבתגובה מעניק לבני-ישראל מצוה חדשה: מצוות פסח שני. פסח שני, אותו חוגגים שלושים יום לאחר הפסח הראשון, מהווה הזדמנות לאלו שלא יכלו לקיים את הפסח הראשון לעשות את החג. כמעט כל הדינים הכרוכים באכילת קורבן הפסח הראשון חלים גם באכילת קורבן הפסח השני.
מסעות בני-ישראל במדבר
על המשכן שרר דרך קבע ענן ששימש לבני-ישראל כמורה דרך. כאשר הענן היה מתרומם מעל המשכן היו בני-ישראל יודעים כי הגיעה העת להמשיך בנדודים במדבר; כאשר הענן היה נח הם היו יודעים כי עליהם לחנות. לעתים הם היו חונים במקום אחד במשך ימים ספורים בלבד, ולפעמים כמה שנים. “על פי ה’ יסעו, ועל פי ה’ יחנו”.
חצוצרות הכסף
בורא העולם מצווה את משה רבינו להכין שתי חצוצרות כסף. בחצוצרות אלו ישתמשו כדי לקבץ את הנשיאים או את העם אל פתח אוהל מועד, בעת מלחמה כדי לעורר את רחמיו של האלוקים, ובעת הקרבת הקורבנות בשבתות, בחגים ובמועדים.
עוד על חצוצרות הכסף – כאן.
המסע הראשון עם המשכן
התורה מתארת את המסע הראשון שנערך עם המשכן כאשר היהודים צועדים לדגליהם. המסע החל בכ’ באייר בשנה השניה ליציאתם ממצרים כשארון הברית (ארון מיוחד בו הונחו שברי הלוחות הראשונות) נוסע בראש המחנה.
יתרו, חותן משה שהצטרף אליהם קודם לכן, מבקש לשוב לארצו. משה מנסה לשכנע אותו להישאר עמם והוא מבטיח להיטיב עמו.
“ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!” וכאשר הארון היה נח במקומו היה אומר משה: “שובה ה’ רבבות אלפי ישראל!”.
העם מתלונן
הרשעים שבעם החלו להתלונן על בורא העולם ועל משה וכעונש פורצת אש בקצה המחנה ההורגת בהם. העם מבקש ממשה להתפלל לאלוקים והאש כבית.
אך נראה כי הלקח עדיין לא נלמד. האספסוף, קבוצת הגרים שהצטרפו לבני-ישראל ביציאה ממצרים, שוב מתלוננים. “מי יאכילנו בשר?” הם טוענים. “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים, את החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה? נפשנו יבשה, אנו יכולים לאכול רק מן”. הייתה זו תלונה חצופה שכן ל’מן’ היה טעם מיוחד במינו.
האלוקים קוצף על תלונות בני-ישראל, וגם משה מתלונן לפניו: “מדוע הטלת עלי את הנהגת העם הזה? האנוכי הריתי את העם או ילדתי אותו? כיצד אוכל לספק להם בשר? לא אוכל לבדי לשאת בעול ההנהגה.”
בתשובה לדברי משה משיב לו האלוקים: א) אסוף שבעים איש מזקני ישראל עליהם אשרה מרוחך והם יסייעו לך בהנהגת העם. ב) במשך חודש ימים אאכיל את בני ישראל בשר עד שהוא יצא להם מהאף.
כדברי האלוקים, משה אוסף שבעים זקנים מחוץ לאוהל מועד ואלוקים משרה עליהם מרוחו של משה. שני זקנים שלא ראו את עצמם ראויים לנבואה נשארו במחנה אך גם שם שרתה עליהם הרוח והם התנבאו. יהושע בן נון משרת משה ביקש ממשה לכלוא אותם כעונש על נבואתם, אך משה הגיב “מי יתן עם ה’ כולם נביאים”, הלוואי ואלוקים יאציל מרוחו על כל עם ישראל.
לאחר-מכן אלוקים ממטיר על המחנה שלוים. העם ממהר לאסוף את העופות כדי לאכול מהם ובאמצע אכילתם הורג בהם האלוקים כעונש על תלונתם. את המקום ההוא מכנים בני-ישראל בשם “קברות התאוה”.
חטא מרים
מרים פותחת בשיחה עם אהרן על {העובדה שמאז התגלה האלוקים למשה פרש משה מחיי זוגיות עם אשתו. }”האם רק איתו דיבר האלוקים” הם תמהים. “הלא הוא מדבר גם עמנו!”
“והאיש משה” אומרת התורה, “ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”.
אלוקים נגלה אליהם לפתע ומשיב על תמיהתם. “בשונה משאר הנביאים, אני מדבר עם משה פה אל פה. ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, במשה?”
כעונש על דבריה לוקה מרים בצרעת. אחיה משה מתפלל עליה לאלוקים שירפא אותה, והבורא משיב כי הצרעת תימשך שבעה ימים במהלכה היא תשהה מחוץ למחנה. העם מחכה למרים שבעה ימים וכשהיא מבריאה הם ממשיכים בנדודיהם במדבר
(ע”כ. בחוצפתי הוספתי לציטוט {} לסמן מה שלא כתוב בתוכן הפשוט)
ואני מתשתומם, פרשה מתחילה בקטע קצר – ציווי על הדלקת המנורה במשכן ( מקדש) עוברת לקטע ארוך על הקדשת הלוויים, ממשיכה ומתארת שניים שלושה אירועים שונים זה מזה ומסיימת ברכילות”האישה הכושית”, קצת מוזר, למה התכוון המשורר בעריכתו – עריכת אוסף נושאי הפרשה? אם בכלל
ובהזדמנות זו עוד משהו חב”דניקי בהקשר לציווי הדלקת המנורה וקיום המצוות בכלל – מתוך
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1540624
האם האלוקים צריך את המצוות שלנו?
כשאנו רוצים להתקרב למישהו או מישהי, אנו רוכשים עבורם מתנה. הבעל משגר לאשתו זר פרחים; הסבתא קונה לנכד צעצוע חדש, והאישה תרכוש לבעלה גאדג’ט אלקטרוני חדש לרגל יום חתונתם.
אך מה בורא העולם צריך? האם הוא צריך את מעשינו? האין הוא כל-יכול, מי שברא את השמיים ואת הארץ ואת כל מיליארדי היצורים השוכנים בה? האם הנחת התפילין, הדלקת נרות השבת או שאר הפעולות הפשוטות כל-כך יכולות לגרום לו נחת רוח? (ע”כ)
(ויש תשובה. וזה כמו להסביר “וירח ה’ את ריח…ריח ניחוח אישה…” )
ומעניין – לפני שבוע קראנו על זה שהנשיאים לפי תור מסויים בצעו 12 ימי הקרבת המתנות, שכנראה היו ימי שמחה וחגיגות, הכתוב לא פירט. (זה קצת מעורר בי תמיהות. 12 ימים בהם כל יום נשיא מקריב,
….קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:{נ} כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: {נא} פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: {נב} שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: {נג} וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה ….
סך הכל 36 בעלי חיים שהוקרבו כליל לעולה, 12 לחטאת, ו – 204 בעלי חיים נשחטו לשלמים —
כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת: {פח} וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים
, ואין כל תגובה. מהקהל – שני מליון נפשות. כל סופר היה מספר על חגיגה, היענות הקהל, קצת דרמטיזציה וכו’. וכארן אצלינו נו שו- עורכתק., אבל לסיום הוא מוסיף פסוק על הקול מבין שני הכרובים, שמכל מה שיש לקול לומר, הוא מדבר על הדלקת המנורה (מתי? בעתיד או בעבר?) והקדשת הלוויים, סיפור? (אירוע חד פעמי?) ושוב אין כל תגובה. אהרן הכהן מניף 23,000 לוויים(גבר בן 86 מניף, אחד אחד???) והעם לא מתרגש, ם חוגגים את הפסח – וכנראה שוחטים שה לבית אבות והייתי מניח שהם אוכלים איזה צלי, ואז לפתע מתלוננים וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: (נשגב מבינתי, מה אכלו בפסח??? רק מצות????, האם המן ירד כמו מצות??? כל סיפור יפה, אבל ????, דורש עיון)
אז
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
(נושא וחצי, כבר הוזכר לעיל, אך יש עוד ועוד)
-
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:
-
ויַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן
-
אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:
הפנייה וציטוט מתוך מקראות גדולות (בהתאם לשאילות שמתעוררות מהקריאה בתוכן) ניתנת ב –
דבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו
מדוע יש צורך לומר את הדברים הללו דווקא לאהרון?]
אבן עזרה]
דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר:
מדוע ציווי זה לא מופנה גם אל בני אהרון?]
רמב”ן]
[מובא בפירושו לפסוק ג’] וטעם ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואע”פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב: ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה “דבר אל אהרן בהעלותך”, ולא אמר “דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם”:
מדוע כתוב גם “דבר” וגם “ואמרת”?
אור החיים
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת “עוד ביאור לסמיכות” וכו’]
רבינו בחיי
ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות.
ביאור לסמיכות הפרשיות[הראה
עוד ביאור לסמיכות הפרשיות. מדוע חלשה דעתו של אהרון, הרי הוא הקריב ביום זה, ומדוע דווקא מצווה זו תנחם אותו? הרחבה בענייני כהני בית חשמונאי[הראה
הקדמה לפרשה. מה היא מוסיפה על ענייני המשכן שנאמרו עד כה?[הראה
מדוע מצווה זו לא נאמרה עד כה?
מדוע אוהל המועד לא מוזכר כלל בכל הפרשה?
בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת
מדוע הדלקת הנרות מכונה כאן “העלאה”?
מדוע אין בפרשה זו ציווי מפורש? מדוע כתוב בפסוק הבא שאהרון עשה כן?
ביאור מדוע כאן כתוב “נרות” בלשון רבים, ובפרשת “תצוה” כתוב “נר”
מדוע מצווה זו לא נאמרה עד כה?
אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה]
מהו “פני המנורה”?
עיון במבנה של המנור
יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:
פירוש. איך הנרות מסודרים על גבי קני המנורה? מדוע הם מסודרים כך? עיון בעניין הנר המערבי
מדוע כתוב “יאירו”, לא “תאיר”?
מדוע יש שבעה נרות?[הראה
מדוע לא כתוב שרק ששת הנרות מאירים אל מול פני המנורה? פשט וסוד.[הראה
עיון בפרטים לשוניים ומהותיים של המנורה[הראה
הקדמת רבינו בחיי. מהו תפקידה של המנורה, ושל צורת הדלקתה, ושל האור במקדש?[הראה
וכבר נדרש “למה נסמכה…” אבל עדיין מתעוררות שאילות רבות, למשל מתוך
…. פרשה קצרה זאת מעלה כמה שאלות יסוד.
א. מה מקום ציווי הדלקה כאן, בין חנוכת המשכן על ידי הנשיאים בסוף הפרשה הקודמת לבין הטהרות הלויים והקרבתם לשרות בהמשך פרשת בהעלותך? אנחנו באמצע סיפור היסטורי של השלמת המחנה והכנת הסידורים של תפקיד המחנה והמשכן בתוכו לפני התחלת המסע לארץ ישראל. למה יש ציווי הלכתי בנוגע להדלקת המנורה באמצע הסיפור?
ב. דיני הדלקת המנורה כבר מבוארים במקומם, בפרשת תצוה. אכן, בפרשתינו יש חידוש הלכתי בנוגע לאופן ההדלקה – “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” – אך זה גופא קשיא – למה פרט הלכתי זה לא הובא במקומו הנכון?
ג. הפסוק מדגיש שאהרון עשה כפי אשר צווה (פסוק ג’). פסוק זה מחזיר אותנו לנרטיב הסיפורי, אך אין אנו מבינים את הקשר לסיפור. הלא אהרון קיים את דין זה, יש להניח, בכל יום בזמן ההדלקה ולא רק ביום הזה, בסוף חנוכת המשכן. אין שום צורך לכתוב שאהרון קיים דין זה, כמו שלא כתוב שהוא קיים את כל הוראות עבודת המשכן בספר ויקרא.
ד. מיד אחר הקביעה שאהרון קיים את המצווה, מוסיפה התורה – כאילו דרך אגב – תיאור של המנורה עצמה. “וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמרה אשר הראה ה’ את משה, כן עשה את המנורה” (פסוק ד’). תיאור זה הוא חלקי ביותר, ואינו מזכיר כמה וכמה פרטים של מעשה המנורה, כדוגמת כפתוריה וגביעיה. ובכלל, למה יש צורך באיזכור זה של מעשה המנורה, אשר פורט בפרשת תצוה.
לשאלה הראשונה מתיחס רש”י, בהסתמך על מדרש מפורסם:
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים. לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב”ה, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
מדרש זה מבין שיש קשר הדוק בין האמירה לאהרון לבין הקרבת הנשיאים את קרבנם בסוף פרשת נשא. המדרש מזהה “חלישות הדעת”, סוג של קנאה, בעובדה שאהרון לא נכלל בין הנשיאים, למרות היותו נשיא שבט הלוי. המדרש טוען שאין כאן באמת מקום לציווי הלכתי – כל זה היה רק דרך שבה הזכיר ה’ לאהרון את מקומו החשוב – גדולה מזו של הנשיאים – בעבודת המשכן. על ידי ציווי הלכתי מסוים, ה’ מדגיש לאהרון שההנהגה היום-יומית של המשכן תלויה רק בו. המפרשים מאד התקשו בהסבר זה – האכן שכח אהרון שכל עבודות המשכן תלויות בו, יום יום ועבודתו?
כדי להבין את הענין, אנו צריכים לחזור למעמד חנוכת המשכן. בתורה יש שני תיאורים עצמאים של חנוכת המשכן, אחד בספר ויקרא, שפסגתו ב”יום השמיני”, כשאהרון מקריב, ואש יורד מן השמים, וכבוד ה’ נראה אל בני ישראל (ויקרא, פרק ט’). השני, בספר במדבר, נפתח במילים “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” (פרק ז’, פסוק א’), ומתואר בו הקרבת הנשיאים את קרבנם. לכאורא, שני התיאורים חופפים בזמן – בערך תחילת חודש ניסן, אך אין דבר משותף לשניהם. בספר ויקרא אין נשיאים, ובספר במדבר אין כהנים, לא אהרון ולא בניו. גם הסיום שונה מאד. בספר ויקרא התהליך של שמונת הימים מסתיים בהופעה מרשימה של נוכחות שכינה, באש ובענן. גם בספר במדבר יש סיום החותם את טקס החנוכה – וזו בעצם ההוכחה שיש כאן טקס חנוכה – אך המתואר הוא פחות דרמטי. כשהתורה גומרת לסכם את הקרבת הנשיאים, נוסף פסוק אחד – “ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארן העדות מבין שני הכרובים, וידבר אליו” (ז, פ”ט). פסוק זה מקביל לויקרא ט’, כ”ד, אשר מתאר איך נגלה ה’ אל העם אחרי עבודות היום השמיני – “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם”. גם פסוק הסיום בסוף פרשת נשא מתאר מפגש עם נוכחות השכינה, אך לא חזותי אלא שמעי – אחרי חנוכת המשכן, משה שומע את הקול מדבר אליו. שני הפסוקים מתארים התגלות, האחת באש והשני בתוכן, בנבואה, ובתורה…. (ע”כ. מומלץ
ואני מוסיף עוד תמיהה. מפעם לפעם ה’ מדבר/מצוווה ישירות אל אהרן, וכאן – משהו פשוט ביותר, וה’ מדבר אל משה שידבר אל אהרן. למה? (חיפשתי וחיפשתי וצשובה לא קיבלתי)
וניתוח מקיף על החזרות החוזרות ונשנות בתורה על נושא המנורה, השמן וההדלקה ניתן ב –
(אצטט קטע קטן)
פרקים ז’-ח’ בספר במדבר מתארים שלושה אירועים: חנוכת המזבח (על ידי קרבנות הנשיאים), הדלקת המנורה וטהרת הלויים. הציווי על הדלקת המנורה הוא, כנראה, הציווי על ההדלקה הראשונה של המנורה. ההדלקה הראשונה הייתה בחנוכת המשכן, ואם כן פרשיית “בהעלותך” היא פרשיית חנוכת המנורה.
לאחר חנוכת המזבח מתוארת חנוכת המנורה, ולאחר מכן טהרת הלויים, ואלו הם שלושה אירועים השייכים לחנוכת המשכן. מדוע אירועים אלו מתוארים כאן, בספר במדבר, ולא בתיאור חנוכת המשכן, בספרים שמות וויקרא[8]?
התשובה לכך היא כי ספר במדבר מתאר את מסע העם במדבר כמחנה שהשכינה בתוכו ואת היחס שבין העם לבין משכן. כחלק מתיאור זה, מובא בספר במדבר תיאור של חנוכת המשכן מן הזווית של העם; קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח מייצגים את השותפות של העם בחנוכת המשכן. הקדשת הלויים מתוארת דווקא בספר במדבר, מפני שהלויים הם מחליפי הבכורות בעבודת המקדש, ובכך הם מהווים נציגים של העם במקדש…. (ע”כ מומלץ למי שיש זמן וסבלנות)
- וַיֹּאמֶר (יתרו) אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
…יתרו משום מה מסרב (ברגע זה) להשאר עם בני ישראל ולהיות להם למורה דרף, קטע סיפורי יפה, קצר וללא הסברים נוספים. וכבר עיינתי בנושא לפני שנים
וגם יודעים אנחנו שיתרו כנראה כן נשאר (וזו – כמו הרבה מקומות אחרים בתורה, סיפור שמסופר בשני אופנים) אבל יש עוד מידע מעניין ב –
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Behaalotcha/Aviezer
ההסבר להתנהגותו של יתרו הוא השקפת עולמו של עובד אלילים בעולם הקדמון. במערב המודרני איש דתי הוא יהודי דתי או מוסלמי דתי או נוצרי דתי. איש לא יעלה בדעתו לקיים פולחן יהודי בד-בבד עם פולחן נוצרי או פולחן נוצרי וגם פולחן מוסלמי. אולם לא כן היה בעבר. בעולם הקדמון מקובל היה להניח שלכל עם ועם אלים משלו. לדוגמה, הא-ל העיקרי אצל הרומאים היה יופיטר (Jupiter), וליוו אותו אלים נוספים, בהם אל החקלאות סרס (Ceres) ואל המלחמה מרס (Mars). אבל לא היה לרומאי ספק בקיומם של אלים בעמים אחרים, כגון האלים של יוון, בהם האל העיקרי זאוס (Zeus), אלת החקלאות היוונית דמטר(Demeter), ואל המלחמה היווני ארס (Ares). עם זאת הרומאי העניק אמון רב יותר באלים הרומיים, ולכן הוא הקריב להם את קרבנותיו. אבל בשנת בצורת היה הרומאי מקריב קרבנות גם לאלת החקלאות היוונית דמטר. ולפני קרב חשוב נגד אויב מסוכן היו החיילים הרומאים מקריבים קרבנות הן למרס והן לארס. בעיני הרומאים לא היה שום פגם באמונתם באלים הרומיים כשהקריבו גם לאלים היווניים.
לאמִתו של דבר, הרעיון שאפשר להקריב קרבנות לאלים של שתי דתות שונות בו בזמן אינו נחלת העבר בלבד ואינו מוגבל לשבטים פרימיטיביים במרכז אפריקה. למשל, יפן היא מדינה מפותחת ומודרנית לחלוטין, ואף-על-פי-כן היפני הדתי הטיפוסי מאמין בדת השינטו וגם בבודהיזם. בבית היפני הדתי ישנם שני מזבחות: אחד עבור מתנות לאלי השינטו ואחד עבור מתנות לבודהא. פולחן השינטו עליז ומלא שמחת חיים, ולכן החתונה היפנית מתקיימת בפולחן השינטו, אבל ההלוויה היפנית מתקיימת בפולחן הבודהיסטי שמדגיש את רצינות החיים ואת חשבון הנפש.
אמונה בקיום אלים של עמים שונים מסבירה גם את המפגש הראשון של משה ואהרון עם פרעה. כאשר הקב”ה שולח את משה ואהרון לבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל, אומר להם פרעה: “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה’ וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמ’ ה:ב). לפרעה לא היה ספק שמשה ואהרון אכן נשלחו אליו על-ידי הא-ל שלהם, הלוא הוא הקב”ה. אלא שפרעה התייחס לא-לוהי ישראל בביטול כאל זוטר שלא שמע עליו (“לא ידעתי את ה'”) ואף כאל ללא כוח (“מי ה’ אשר אשמע בקולו”).(ע”כ)
- מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: {יד}לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: {טו}וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: (פ) {טז} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
ארוע מעניין, או יותר נכון שניים או שלושה אירועים כרוכים זה בזה.
— העם מתאונן שהם רוצים בשר
— משה רבנו צועק לה’, במקום להשתמש בבקר והצאן לקורבנות, – לפי לעיל קורבנות הנשיאים.-, אפשר לספק למתלוננים בשר. ומה עם עצת יתרו ומינוי שרי אלפים, מאות וכו’?
— תשובת ה’ , איסוף 70 איש
— אספקת השליו
(וכל זה בפסוקים מעורבבים — התוכן מוזר במבנהו אבל זה מה יש)
ומשהו מתוך המקור הרפורמי
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/12_behaalotcha/1.html
….
ראינו שהכתוב כאן “שכח” שהאל כבר המטיר על בני ישראל בשר מן השמיים, אך מסתבר שהוא גם “שכח” שבני ישראל לקחו עמם בצאתם ממצרים “… צאן ובקר מקנה כבד מאוד” (שמות י”ב 38). כלומר, מלכתחילה לא היה להם שום סיבה להתלונן על היעדר בשר. אבל מסתבר ש”השכחה” היא ממש סימפטום של מחברי הכתובים בתורה: אם המצרים שיעבדו את בני ישראל וכבשו אותם לעבדות, איך ייתכן שהיו להם צאן ומקנה כבד מאוד כמו לגדולי העשירים באותם ימים? וכיצד ייתכן שלעבדים, שיצאו זה עתה משיעבוד מצרים, יש כסף וזהב ואבנים טובות בממדים אדירים כאלה שניתן לבנות מהם משכן מפואר, מזבחות זהב ונחושת ובגדי כהונה מהודרים (ראו שמות כ”ה ואילך). (ע”כ. מאמר מומלץ בעיקר לחילונים)
וכבר עיינתי בנושא לפני שנה, אבל יש עוד “פרטים” מענהינים למשל איך נבחרו 70 הזקנים, ובעצם למה 70?
ושוב מתוך אוסך מאמרי אוניברסיטת בר-אילן ב –
https://www.biu.ac.il/jh/parasha/behaalot/mer.html
…….. אופן הבחירה מתואר בהרחבה במסכת סנהדרין (יז ע”א):
ת”ר: ‘וישארו שני אנשים במחנה’, יש אומרים בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקב”ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה: כיצד אעשה? אברור שישה מכל שבט ושבט – נמצאו שנים יתרים; אברור חמישה מכל שבט ושבט – נמצאו עשרה חסרים; אברור שישה משבט זה וחמישה משבט זה – הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר שישה-שישה והביא שבעים ושנים פתקין. על שבעים כתב ‘זקן’, ושנים הניח חלק. בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: ‘בואו וטלו פתקיכם’. כל מי שעלה בידו ‘זקן’, אמר: ‘כבר קדשך שמים’, מי שעלה בידו חלק, אמר: ‘המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך’?
על-פי התיאור היו שבעים ושניים מועמדים, ומתוכם נבחרו שבעים זקנים, אלה שעל פתקיהם היה רשום “זקן”. תהליך הגרלה זה מובא גם בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ”א ה”ד), אלא ששם יש המשך לסיפור:
ר’ יודה ורבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא (הקשה אחד מהם לחברו): אילו כתבתני זקן סלקת (הרי עדיין כל אחד מהשניים שעלה בידם חלק, יכול לטעון: אילו כתבתני “זקן”, גם אנוכי הייתי עולה בגורל “זקן”, ומפני שלא היו אלא שבעים פתקים כאלה – לא עליתי), אלא כך עשה: נטל שבעים ושנים פתקין וכתב עליהם זקן, ושנים חלקין, והטילן לקלפי. אמר להן: בואו וטלו פתקיכם. מי שעלה בידו זקן, אמר לו: כבר מינוך מן השמים; ומי שעלה בידו חלק, היה אומר לו: ומה אעשה, ומן השמים הוא. מתיב תנייא לחברייא: הגע עצמך שעלו כולם זקן. א”ל: מעשה ניסין היה (שלא עלה ביד כולם “זקן”) ומסורגין עלו.
לפי הירושלמי, כדי שההגרלה תהיה מושלמת, הוכנסו לקלפי שבעים וארבעה פתקים; על שבעים ושניים מתוכם היה רשום “זקן”, ושני פתקים היו חלקים. באופן נסי בחרו שניים מתוך שבעים ושניים המועמדים את הפתקים החלקים. ההלכה לא נפסקה כמו הירושלמי, וכאשר עורכים הגרלה, אין סומכים על הנס.
שימוש בהגרלות להכרעות משפטיות והלכתיות נפוץ מאוד במקורות היהדות. בתורה עצמה יש כמה דוגמאות לכך:
- בספר בראשית, לאחר שהאחים מכרו את יוסף לשיירת הישמעאלים היורדת מצרימה, החליטו לספר לאביהם שיוסף נטרף. המדרש מספר שהטילו גורל בין האחים כדי לקבוע מי מהם ימלא את התפקיד הנורא, ועלה יהודה.
- גורלות יום הכיפורים: “ונתן אהרן על שני השעירִם גֹרלות, גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל” (ויק’ טז:ח). הגמרא במסכת יומא מדגישה את החשיבות של גורל זה, וההלכה היא שהגורל מעכב: כל עבודת יום הכיפורים בטלה אם השעירים אינם נבחרים על-פי הגורל.
- פדיון בכורות: כיצד בוחרים מי מבין הבכורות ייפדה על-ידי איש משבט לוי, ומי ייפדה על-ידי סכום כסף? הגמרא (סנהדרין יז ע”ב) מספרת שנעשתה הגרלה: משה רבנו הטיל לקלפי עשרים ושניים אלף פתקים שעליהם נכתב “בן לוי” ומאתים שבעים ושלושה פתקים שעליהם נכתב “חמישה שקלים”, וכל בכור נפדה על-פי הכתוב בפתק שהוציא.
- חלוקת הארץ: “על פי הגורל תחלק נחלתו” (במ’ כו:נו). גם כאן הגמרא (בבא בתרא קכב ע”א) מסבירה שחלוקת הארץ לתחומים שונים בין השבטים נעשתה על-ידי פתקים שהוגרלו מתוך שתי קלפיות: קלפי של תחומים וקלפי של שבטים. (ע”כ)
ומתוך
….יש לשאול את השאלות הבאות:
- מכאן משתמע כי מוסד הזקנים היה בגדר חידוש. האומנם?
- על פי איזה קריטריונים נבחרו הזקנים?
- איך למעשה נבחרו הזקנים?
- מה היה גדר הנבואה בה זכו שבעים הזקנים?
- מה היה תפקידם של אנשים האלה?
….
לפי רבני בחיי, מוסד זה לא היה בגדר חידוש:
אף על פי שהזכיר עתה “אספה לי”, כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חוקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב: “לך ואספת את זקני ישראל” (שמות ג טז), והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב: “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל” (שמות כד ט). ומה שהזכיר כאן: “אספה לי שבעים איש”, היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויים לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש…ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל לא במדבר, ולא בבית ראשון ושני.
ומדרש אחר מתוך מאמר דומה ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/barc.html
…..אלא שאופייה של קבוצת הזקנים הראשונה כפי שעולה מהמדרש הראשון שונה מהתמונה המתקבלת מהמדרש השני. אם על פי המדרש הקודם היו הזקנים מוכנים לחרף את נפשם בניסיון להניא את העם מלחטוא בעגל, הרי על פי מדרש זה (טז) הם מצטיירים באור שלילי: 1
בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים “ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה'” (יא:א), נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהו שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה שנאמר: “ויחזו את הא‑להים ויאכלו וישתו” (שמ’ כד:יא). וכי אכילה ושתיה היה שם? משל למה הדבר דומה?לעבד שהיה משמר את רבו ופרנסתו בידו והוא נושך, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים, והיו ראויןלישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב”ה לפיכך לא ראה הקב”ה לפגוע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם… אבל לאחר זמן בא להם נדב ואביהוא ונשרפו כשנכנסו באהל מועד, ואף הזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה.
המדרש מציין בהמשך ששרֵפת הזקנים הביאה את משה לטעון את טענתו כלפי ה’, משום שהוא הרגיש שעתה נותר בודד בהנהגת העם.
ואוסף מדרשי חז”ל על בחירת דיינים1זקני העם ניתן ב –
ספרי:
והאספסוף אשר בקרבו… רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אם כל כך היו הזקנים, קל וחומר לשאר בני אדם… (בהעלותך פו)
אספה לי, למה נאמר, לפי שהוא אומר לא אוכל אנכי לבדי, אמר לו המקום מה שבקשת נתתי לך. אספה לי, שתהא סנהדרין לשמי, שבכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים… שבעים איש, שיהו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים… ובכל מקום שאתה מוצא זקנים, המקום חולק כבוד לזקנים… אשר ידעת כי הם זקני העם – אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני. כי הם זקני – מלמד שאין אדם יושב בישיבה שלמטה, אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננות עליו אומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר. כמה שנאמר ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע, ואמרת הואיל וראו עצמם בצער ההוא של מצרים, יבואו ויראו בריוח עמהם. ולקחת אותם – קחם בדברים תחילה אמור להם דברי שבח, אשריכם שנתמניתם, וחוזר ואומר להם דברי פגם, היו יודעים שסורחנים וסורבנים הם, על מנת כן תהו מקבלים עליכם שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם. והתיצבו שם – הכניסם עמך אל אוהל מועד. ויהיו כל ישראל נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגים בך, ויהיו אומרים חביבים אלו שנכנסו עם משה לשמע דיבור מפי הקב”ה. (שם צב)
….
מדרש הגדול:
…ולמה שבעים, כנגד שבעים אומות, שיהא מעשה שבעים זקנים כובש עצת שבעים אומות. ורבנן אמרי שבעים זקנים כנגד שבעים ימים טובים שנתן הקב”ה לישראל בכל שנה ושנה. ואלו הן שבעת ימי הפסח… דבר אחר כנגד שבעים אמות שיש במשכן… וכן את מוצא כשמינה משה שבעים זקנים הכניסן לאהל מועד והעמיד כל אחד ואחד לתוך אמתו, שנאמר ולקחת אותם אל אהל מועד, למה, שאם יצא הקצף מאהל מועד הן עומדין ועוצרין אותו… (במדבר יא טז, וראה שם עוד)
ויש אומרין כיון שאמר לו הקב”ה למשה אספה לי שבעים איש, עמד משה והלך לו אצל בצלאל, אמר לו, בצלאל, כך וכך אמר לי הקב”ה, מה אתה ממליכני, אמר לו עשה כחכמתך, אמר לו היאך אעשה… אמר לו עשה פטקין וכל מי שיעלה בידו ששה הוי ידוע ששרתה עליו שכינה… מיד עשה כן ועלו ששה מכל שבט ושבט חוץ משבט לוי שעלו ממנו ארבעה, אמר משה ברוך המקום שהנהיג שררה לשבטו, וחזר ונישקו לבצלאל על ראשו… (שם שם כו)…
שם משמואל:
ולפי דרכנו זה יתפרש לנו מה שנזדמן להם אחר קריעת ים סוף והשירה שתים עשר העינות מים כנגד י”ב שבטים, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים… על פי דברי המשנה דקרו להם שבעים זקן, משום דבחד שיטתא הוי יתבו, ונראה דבאשר הם כנגד שבעים נפש, דכתיב בהו לשון נפש לשון יחיד, כן נמי שבעים הזקנים שהם לעומתם נאמר בהו לשון זקן, והטעם משום התאחדותם כאיש אחד, ולפי דרכנו זכו ישראל בהו על הים, דלעומת בחינת אמונה שהיא התאספות וקיבוץ כל כחות הנפש הן בפרט והן בכלל, זכו ישראל לשבעים זקנים המתאחדים כאיש אחד, והם המאחדים לעולם את כל קהל ישראל… (בשלח תרע”ח)
ויאמר משה וגו’… וכבר תמהו כל המפרשים מה תועלת תהיה למשה בשיתוף הזקנים, כי הזקנים לא יכלו לעזרהו בנתינת הבשר, והעם לא יתאוננו אלא על משה שהוציאם ממצרים… והנה כבר אמרנו כי שאלת הבשר היתה שיהיה אמצעי בין מה שהיו ניזונים מן המן לבד לבין המזונות מתבואות הארץ, וחשבו שבמקום תבואות הארץ שהיא מדת הדין רפה יהיה להם בשר ששרשו מדת הדין, וזה היה להם בצירוף המן למען יתרגלו להיות ניזונים אחר כך מתבואות הארץ לבד… והם חשבו ליכנס תיכף בעוד שלשה ימים לארץ, על כן דחקו את השעה לאכילת הבשר. והנה משה היה סבור שהוא יכנס לארץ, אף שבודאי ידע שארץ ישראל במדרגה למטה הימנו, כמ”ש בזהר הקדש, מכל מקום חשב שיתוקן זה במינוי הזקנים, שהם יהיו כמו לבנה וכוכבים המקבלים מאור השמש ומאירים לארץ, ואם כן יותר טוב למנותם תיכף, וכאשר תהיה ההנהגה באמצעות הזקנים אז בודאי גם המזונות יהיו באופן אחר לא כל כך רוחניים כמו שבשעה שהיתה ההנהגה בלתי אמצעית, ואולי המן עצמו יתגשם יותר, או אולי בפשיטות יהיה להם בשר ששרשו ממדת הדין כנ”ל על ידי ההנהגה שעל ידי האמצעי… (בהעלותך תרע”ג) (ע”כ)
- ותְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: {ב}וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:
כבר עיינתי בנושא רכילות אהרן ומרים על האישה הכושית שמשה לקח, הסיפור תמוה, לא ברור ומאתגר את הדמיון (וכמובן את חז”לינו וחשל”א) אז משהו נוסף —
מתוך
https://bina.org.il/tag/%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%90%D7%94/
… בפרשת השבוע שלנו, פרשת “בהעלותך”, מופיעים נושאים רבים ומתוכם אני בוחר להתמקד בנושא שחותם את הפרשה – עניין האשה הכושית אשר למשה. עניין קצת מכוער, או סתום, מעין נושא אישי לא ברור. שמעתם נכון, למשה רבינו הייתה אישה כושית ומעניינת השאלה – מה יש לאח הגדול לומר על כך?..
חז”ל מבינים את הקטע הזה בניסיון של מרים ואהרון לערער על מנהיגותו של משה. הדיבר על האישה הכושית סתום, יש שאומרים שמדובר על ציפורה. וטענתה של מרים היא שמשה פרש מציפורה והוא לא ראוי להנהיג כך. ויש שמפרשים שהאישה היא בכלל אישה נוכרייה שמשה לוקח לו במקום ציפורה. העיקר הוא שיש כאן ביקורת מצד מרים ואהרון על מנהיגותו של משה: מנהיג לא יכול לפרוש מאשתו, מביתו ומעמו ולהתבודד עם אלוהים, זוהי ביקורת קשה ועקרונית. ….
אלוהים פועל כאן מהר ובחדות: הוא מסביר שמשה קרוב אליו מאד. כל נביא אחר יתנבא דרך חלומות, סמלים וסימנים ומשה – “תמונת השם יביט”. למשה רבנו יחסים אינטימיים עם אלוהים. זו אולי הסיבה שהוא לא יכול להתפנות לחיי משפחה. אלוהים לא מקבל את הביקורת עליו ורוגז מאד על אהרון ומרים שמעזים למתוח ביקורת על משה נביאו, נאמן ביתו. משום מה, רק מרים היא הנענשת והופכת למצורעת. למרות שהיא אחות משה היא מורחקת מן המחנה כשהיא טמאה ומנודה. זהו עונש נורא. אהרון פונה אל משה ומשה צועק אל אלוהים. אך לא נראה שהשם סולח, הוא רוצה שהיא תשב מחוץ למחנה. זהו עונש עם “קלון”. הצרעת מלבינה את העור והשיער בצבע לבן חולני, בהקבלה הפוכה לביקורת של מרים על האישה הכושית אשר למשה.
הרמב”ם מפרש את הביקורת של מרים שמכוונת לפרישתו של משה מאשתו כנכונה עובדתית. משה, בניגוד לשאר הנביאים והמנהיגים, פרש מן העולם החומרי ומן הצורך בזוגיות ונדבק באלוהים. אך בניגוד לגישה הרווחת במסורת היהודית כי המנהיג הוא חלק מן העם ויש ציפייה ממנו להקים משפחה ולא לחיות פרוש מן העולם כנזיר, המקרה הזה לדעת רמב”ם הוא יחיד ומיוחד. מרים נענשת בחומרה דווקא משום הביקורת הרצינית ועניינית שלה.
לסיום, מעניין לקרוא שוב את הפסוק הסוגר את הקטע. אלוהים כועס ומעניש. אף אחד לא מתווכח עם ה”אח הגדול”, הוא צודק תמיד. אבל “העם לא נסע עד האסף מרים” למרות שעם ישראל בנדודים ולכאורה, בעקבות מחלת מרים, היא מוצאת מחוץ למחנה, העם צריך להמשיך במסע. העם, כך נרמז לנו, לא זז. הוא מעריך ואוהב את מרים. העם שובת במקום עד שהיא נרפאה ועד לשובה למחנה. בכל זאת, אח גדול, כי גם לעם יש אמירה כלפי האלוהים.
(ע”כ. יפה) (וכבר עיינתי בזה לפני שנתיים, ולמי שעיין בזה וחקר את הנושא ברור שאין פה כוונה לציפורה שהיא לא הייתה כושית אלא מדיינית, ולא מצויין שמשה פירש מציפורה. ברור שאם מדברםי על נושאים שבקדושה אז פרישות מאישה יש בה משהו מקדושה, יש גם הינזרות. האם נזיר הוא קדוש? כבר נטען שיש בפרשה מספר נושאים שלא ברור (לי) מה הם באו ללמדנו. והסיפור הקצר על מרים אף הוא יש בו יותר מהסתום מאשר בנגלה.
והאגדות על האישה הכושית שהייתה למשה לפני נישואיו לציפורה הם יותר מתאימים.והגיוניים מאשר מדרשי חז”ל
והאם מרים לקתה בצרעת בגלל הרכילות על האישה הכושית? תמיהתני, כך גם התערבותו המהירה של א-להים. ואהרן מתנצל אבל מרים שותקת – הדרת נשים???
והקורא האובייקטיבי כנראה נדהם, איך זה שאהרן שוב ניצל מעונש. אז יש הגיון ויש מדרשים וד”ל.
- וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: {יב}אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: {יג}וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ
כן קראנו לעיל שמרים אחות משה, הנביאה (הרקדנית) פתאום נענשה. ואהרן האח הגדול כנראה נדהם, מתנצל. ולמה אהרן לא פונה ישר לה’? משה צועק אל ה’ ומבקש מזור לאחותו. העם מחכה ויש להניח למרות שזה לא מוזכר שמרים החלימה. האם היא הביאה קורבן מצורע? כנראה
דיוטן בנושר ניתן ב –
(לא אצטט מומלץ)
ומתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/fle.html
.
לפי רבי שמעון (ספרי זוטא לפסוק ג):
אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים, ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים, ומה היו הדברים? אמרו כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה, וכיון שראתה מרים הנרות אמרה אשרי אלו ואשרי נשותיהן, אמרה לה צפורה אל תאמרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן שמיום שדיבר הקב”ה עם משה אחיך לא נזקק לי, מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאים ונותנים בדבר שנאמר ‘ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה’ – על עסקי פרישתו מן האשה. אמרו גיותן הוא משה, וכי לא דבר הקב”ה אלא עמו בלבד, כבר דיבר עם נביאים הרבה ועמנו ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש, שנאמר ‘הרק אך במשה דבר ה”.
לפי שני המקורות הללו האישה הכושית היא ציפורה (שכונתה “כושית” בגלל יופייה המיוחד ותכונותיה הנעלות – ספרי פיסקא צט. “כושית” בגימטריא ‘יפת מראה’ תנחומא צו יג). ככל הנראה לפי דעה זו כוש היא במדין (ראה חבקוק ג:ז). ייתכן שההתנגדות שעוררה הייתה התנגדות מוסרית …
המזהים את כוש עם אתיופיה [2] סבורים שהאישה הכושית אינה ציפורה (כך למשל: תרגום יונתן ורשב”ם על אתר). הם מתבססים על אגדה המספרת שמשה מלך ארבעים שנה בארץ כוש ושם נשא אישה שהייתה למלכת כוש. [3]
קשה מאוד לדעת מתי נודע למשה על כך שבפעם זו אחותו ואחיו, ולא זרים, מטילים דופי בהתנהגותו, מערערים על מעלת נבואתו ומנסים להפקיע מידו את מנהיגותו הנבואית בטענה: “הרק אך במשה דבר ה’ הלא גם בנו דבר”. יש הסבורים שהאחים דיברו ביניהם ומשה לא שמע את דבריהם, ולדעת אחרים “אף בפניו של משה דברו בו שנאמר (יב:ב) ‘וישמע ה”, ‘והאיש משה עניו מאד מכל אדם’, אלא שכבש משה על הדבר” (ספרי ק). משה שתק, אך ככל הנראה בלבו פנימה הצטער ונפגע, בעיקר מהתנהגות אהרון:
אמר רבי יצחק… כך היה משה אומר, מרים שדברה – כך היא דרכן של נשים, דברניות הן, אהרן הצדיק – אף הוא היה צריך לדבר בי (לשון תמיה)… כיון שידע משה שאף אהרן דבר, התחיל צווח ‘גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב’ (תה’ מא:י).
משה אמנם לא הגיב, אך במקומו מגיב ה’ בחריפות, כפי שניתן ללמוד מהמילה “פתאֹם” (ד) שבפסוק הפותח את תגובת ה’, המלמד שה’ דרש מאהרון ומרים לצאת את אוהל מועד בלי כל הכנה, וכן ממילות הסיום: “ויחר אף ה’ בם וילך” (ט). הפגיעה במשה תבעה תגובה מיידית וחריפה. אין בתגובת ה’ הצדקה ללקיחת האישה הכושית, ואין כל התייחסות לטענותיהם ולתלונותיהם כלפי משה. יש בתגובת ה’ שני עניינים: האחד (ו-ז): הבחנה ברורה וחדה בין מעלת הנבואה של משה לבין דרגות הנבואה של כל הנביאים האחרים; והשני (ט-י): עונשה הנורא של מרים, הצרעת.
יש מקדמונינו [4] הסבורים שגם אהרון נצטרע, אך כאשר ה’ סר מעל האוהל מיד נתרפא:
ולמה פרסם הכתוב במרים ורמז באהרן, לפי שהיא התחילה בדבר. משל למה הדבר דומה, לשניים שעברו על כרם, ירד אחד מהן לתוכו וליקט ואכל והאכיל חברו. כשבא בעל הכרם לא תפס אלא אותו שנמצא בתוך כרמו. כך אהרן ומרים, שניהם דברו ושניהם לקו, ולא פרסם אלא מרים שנאמר ‘והנה מרים מצרעת כשלג’ מפני שהתחילה בדבר.
ולמה סר הענן מעל האוהל? “משל למלך בשר ודם שאמר לפידגוג רדה את בני, אבל משאלך רדהו, מפני שרחמי האב על הבן” (ספרי פסקא קה).
אהרון מתוודה בפני משה על חטאו ועל חטאה של מרים, ומבקש רחמים על מרים (יא-יב). בין יתר דבריו הוא אומר: “אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו” (יב). רבים סבורים שהפועל “תהי” מוסב על מרים אחותם, כלומר, אל נא תהיה מרים כמת, שכן המצורע חשוב כמת. ויש הרואים (כגון רשב”ם וספורנו על אתר) במשה את נושא המשפט: אל נא תהיה אתה כמת, שתניח חצי בשרך במדבר, שהרי מרים היא בשר מבשרך. ורש”י (על אתר) מפרש “מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו”. לדעת אחרים פרט אהרון על נימים אחרים: “באותה שעה א”ל אהרן למשה, משה אחי כסבור אתה בעצמך שצרעת זו על מרים נתונה, אינה נתונה אלא על בשרו של אבא עמרם” (אבות דרבי נתן נו”א פ”ט-ב).
תגובת משה מתוארת בדברים רבה (פ”ו י”ג):
כיוון שראה משה מה הגיע לאחותו, התחיל צווח ומתפלל עליה בכל לבו ונפשו ‘א-ל נא רפא נא לה” (יג). רבנן אמרי, אמר משה: רבש”ע כבר עשית אותי רופא, אם אתה מרפא אותה הרי מוטב ואם לאו אני מרפא אותה.
משה נשא תפילה קצרה השונה בתכלית מתפילותיו הארוכות במקומות אחרים. ו”מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהיו ישראל אומרים: אחותו היא נתונה בצרה, והוא עומד ומרבה בתפילה” (ספרי פיסקא ק”ה).
תפילת משה היא בת חמש מילים בלבד, ובכל מילה הברה אחת. חמש המילים בנות ההברה האחת רומזת לנהי. המילה “נא” חוזרת פעמיים והיא מילת זירוז הצמודה לפנייה ולבקשה. המילה הראשונה “א-ל” היא פנייה, והמילה האחרונה “לה” היא כינוי הגוף. יוצא אפוא שתפילת משה היא בת מילה אחת בלבד: “רפא”. זוהי ככל הנראה הסיבה שהכתוב הגדיר את תפילת משה כצעקה (יג).
תשובת ה’ על תפילתו של משה כוללת משל על דרך קל וחומר, המובע בשאלה רטורית: “ואביה יָרֹק יָרַק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף”. היריקה בפנים נחשבת במקרא (ואף במזרח המודרני) כעונש שיש עמו בושה וכלימה, ורישומו ניכר זמן רב. [5] מובנה של השאלה הרטורית הוא אפוא: בת שחטאה לאביה, ואביה הענישה ביריקה בפניה, האם לא תיסגר שבעה ימים מרוב בושה וכלימה? קל וחומר החטא שחטאה מרים והעונש שבא בעקבותיו, שהם חמורים יותר ומחייבים הסתגרות של שבעה ימים לפחות מעיני הציבור.
פרשנים רבים סבורים שככל הנראה ה’ נענה לתפילת משה וריפא מיד את מרים, אך בכל אופן היה עליה להיענש, כפי שעולה גם מהמקור הבא (פרקי דרבי אלעזר הגדול, פנ”ד):
רבי לויטס איש יבנה אומר אם לא היה אביו של מצורע רוקק בפניו אינו מתרפא, שנאמר ‘ויאמר ה’ אל משה ואביה ירק ירק בפניה’. שאפילו אם כבר היה בא אביה ורקק בפניה, שהיא רפואה וודאית למצורע והייתה מתרפאת ממנה, מכל מקום הייתה נכלמת שבעת ימים, אף עתה שאני ארפאנה כדברך, מכל מקום תסגר שבעת ימים.(ע”כ)
ומתוך עוד מאמר “אפיקורסי – פמיניסטי” ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/10_behaalotcha/1.html
… במקרה של מרים מדגישה פרדס, בניתוח מבריק של קטע קצר זה, שעונשה של מרים היה חמור מאד הן לנוכח העובדה שאחיה אהרון – שהיה שותף מלא ל”עבירה” שעברה אחותו – יצא מהעניין ללא פגע, והיא היחידה מהשניים הנענשת, הן למול הסברה שלא בגלל “רכילות נשית” נענשה, אלא בגלל ה”חוצפה” שלה, כאישה, לנסות ולבקש לעצמה מעמד מנהיגותי. חומרת העונש באה לידי ביטוי לא רק בצרעת בה לקתה, מכה קשה לכשעצמה, אלא בהיפוך שחל במעמדה בעקבותיה: אם מרים ממלאת תפקיד אימהי תחילה, כאשר היא משגיחה על משה בשמות ב’ ואחר כך ברמה הלאומית, כשהיא מובילה את הנשים בשמות ט”ו בשירים ומחולות (מעמד המזכיר במשהו את דוד המלך המחולל לפני כל העם כמנהיג), הרי שהצרעת, כפי שמבהיר הדימוי בו משתמש אהרון, מחוללת היפוך במעמדה. דמות האם הלאומית הופכת להיות כעין תינוק; גרוע מזה: תינוק מת, או עובר נפל שבשרו נאכל (3). על כך ניתן ללמוד, כדברי פרדס, ממה שאומר אהרון על מרים באזני אחיו משה, בבקשו בעדה:אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אינו ויאכל חצי בשרו (יב 12)…(ע”כ. מומלץ)
ושוב יוצא משהו ארוך, פרשה עם הרבה סיפורים שקצת/הרבה מורידים את ההגיון הישר והאוביקטיבי, אבל נתגבר ואיך נאמר
וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים/ות
שבת שלום
שבוע טוב
להת